על חומרת האיסור להורות הלכה בפני הרב

על חומרת האיסור להורות הלכה בפני הרב

פרשת אחרי מות פותחת במילים (ספר ויקרא פרק טז א): "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהֹוָה וַיָּמֻתוּ": המדרש מייחס את מותם של בני אהרון לסיבות אפשריות רבות וביניהם נאמר במדרש רבה אחרי מות (כ ו) "תָּנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי משֶׁה רַבָּן, וּמַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁהוֹרָה לִפְנֵי רַבּוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר לְאִמָּא שָׁלוֹם (אשתו של רבי אליעזר) אִי לְאִשְׁתּוֹ שֶׁל זֶה (חיזוק להגיד לנו שבאמת מדובר באשתו של רבי אליעזר) אֵינוֹ מוֹצִיא שַׁבַּתּוֹ (ימות עד שבת), לֹא בָאת שַׁבַּתּוֹ עַד שֶׁמֵּת, נִכְנְסוּ חֲכָמִים אֶצְלוֹ אָמְרוּ לוֹ נָבִיא אַתָּה, אָמַר לָהֶם (עמוס ז, יד): לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא (עמוס ז יד), אֶלָּא כָּךְ מְקֻבְּלַנִּי כָּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה לִפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה". כלומר, לימד רבי אליעזר שלא מתו בניו של אהרון כי הורו הלכה בפני משה רבם. ומעשה בתלמיד אחד שהורה לפני רבו שכנראה היה רבי אליעזר עצמו. רבי אליעזר אמר לאשתו, ששמה היא אימא שלום שהאיש ימות עד שבת. עד ששבת הגיעה הוא נפטר. נכנסו חכמים אצל רבי אליעזר, שאלו אותו: נביא אתה? אמר להם: "לא נביא אנכי ולא בן נביא, "אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה לפני רבו – חייב מיתה. ההלכה הזאת נלמדת במדרש הלכה עתיק (מכילתא דמילואים – פרשת שמיני לה). איסור זה נקבע בהלכה היהודית ומופיע בתלמוד ובספרי הלכה. נאמר בתלמוד שהאיסור על תלמיד להורות הלכה בפני רבו (או "במקום רבו") הוא יסוד מרכזי בהלכות תלמוד תורה וכיבוד חכמים, והמקורות לכך משתרעים מהפסוקים בתורה ועד לדיונים מפורטים בגמרא. נאמר בגמרא באופן חריף (מסכת עירובין סג א) "אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ, רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ". קיימות חריגות לעניין זה, כפי שנאמר גם כן במסכת עירובין (סג א(  "רָבִינָא הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי (התלמיד רבינא ישב בפני רבו שהיה רב אשי), חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּקָא אָסַר לֵיהּ לְחַמְרֵיהּ בְּצִינְתָא בְּשַׁבַּתּוֹ. רְמָא בֵּיהּ קָלָא, וְלָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לֶיהֱוֵי הַאי גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: כִּי הַאי גַּוְונָא, מִי מִתְחֲזֵא כְּאַפְקֵרוּתָא? אֲמַר לֵיהּ: ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״, כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חילול הַשֵּׁם — אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב. אָמַר רָבָא: בְּפָנָיו — אָסוּר, וְחַיָּיב מִיתָה. שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — אָסוּר, וְאֵין חַיָּיב מִיתָה. וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו לָא? וְהָא תַּנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא מֵתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן עַד שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן. מַאי דְּרוּשׁ: ״וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ״, אָמְרוּ: אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט." כלומר, רבינא התלמיד היה יושב לפני רב אשי וראה אדם אחד שקושר את חמורו לעץ דקל בשבת. צעק עליו רבינא, אך האיש לא התייחס אליו. אמר לו רבינא: 'שיהיה אותו האיש בנידוי'. אמר לו רב אשי: במקרה כזה, האם הדבר לא נראה כזלזול ברב? ענה לו רבינא: 'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', בכל מקום שיש בו חילול השם – אין חולקים כבוד לרב. אמר רבא: בנוכחות רבו – אסור להורות הלכה וחייב מיתה; שלא בנוכחותו – אסור, אך אינו חייב מיתה. וכי שלא בנוכחותו לא (חייב מיתה)? והרי שנוי בברייתא, רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרון אלא מפני שהורו הלכה בפני משה רבם. מה דרשו (מה הייתה ההלכה שהורו בפני משה)? 'ונתנו בני אהרון הכהן אש על המזבח' – אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמיים, מצווה להביא אש גם מידי אדם. הווה אומר אף על פי שהאש יורדת מן השמיים, יש מצווה להביא גם אש "מהדיוט" (אש אנושית). כיוון שהחליטו זאת על דעת עצמם מבלי להתייעץ עם משה, נענשו ומתו.

מעשה נוסף מעיד על הבעייתיות של הקשר בין הרב לתלמיד ומובא במסכת בבא קמא (קיז א-ב): (תרגום חופשי בעברית)  מסופר על אדם אחד שביקש לגלות לשלטונות הפרסיים את היבול של חברו בשביל שייקחו אותו ממנו. בא אדם זה לפני רב. אמר לו רב לאדם: אל תַּרְאֶה להם בשום פנים ואופן! אמר לו האיש: ודאי שאַרְאֶה! כאשר שמע רב כהנא, תלמידו של רב, את דבריו החצופים של אותו אדם, שבר את מפרקתו והרגו. אמר רב לרב כהנא: יפה עשית שהרגת אותו, שהרי כתוב 'בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּראשׁ כָּל־חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר' (ישעיהו נא, כ): [בנייך התעלפו ושכבו בכל פינות הרחוב, כמו שור הבר שנלכד ברשת כפי שאין מרחמים על תוא (שור) שנפל במכמר (מלכודת), כך הגויים אינם מרחמים על אדם שממונו נפל בידם]. אולם עליך לברוח מכאן, משום שהפרסים השולטים בנו מקפידים על שפיכות דמים, ואם לא תברח – יענישוך. לך עלה אפוא לארץ ישראל, לישיבת טבריה שבראשה עומד רבי יוחנן. אולם, הוסיף ואמר הרב לתלמידו, מפני שיודע אני כי אתה מהיר לכעוס, משביע אני אותך שלא תקשה קושיות על דבריו של רבי יוחנן במשך שבע שנים, שמא תגיע להתעמת איתו שלא בטובתך. כאשר הגיע רב כהנא מבבל לישיבה שבטבריה, מצא את ריש לקיש, חברו ותלמידו של רבי יוחנן, שהיה חוזר על דברי רבו בשביל התלמידים. שאל רב כהנא את ריש לקיש ותלמידיו: יודעים אתם היכן הוא ריש לקיש? אמרו לו: מדוע אתה שואל? אמר להם: שמעתי מכם כעת את דברי רבי יוחנן, וברצוני לשתף את ריש לקיש בקושיות הרבות שיש לי על דברי רבו. הלך ריש לקיש ואמר לרבי יוחנן: אריה (תלמיד חכם גדול) עלה מבבל והגיע לישיבתנו. כדאי לך אדוני לעיין היטב בענייני השיעור שאתה עתיד להעביר מחר, משום שחכם זה עתיד ודאי להקשות עליך קושיות רבות וחריפות. ביום שלמחרת הגיע רב כהנא לבית המדרש לשמוע את שיעורו של רבי יוחנן ראש הישיבה. משום שידעו כבר כי מדובר בחכם מבריק במיוחד, הושיבוהו בשורה הראשונה של בית המדרש, יחד עם תלמידי חכמים. אמר רבי יוחנן דבר הלכה ולא הקשה עליו רב כהנא כל קושיה. אמר רבי יוחנן דבר נוסף, ועדיין שתק רב כהנא ולא הקשה עליו. כאשר ראו בני בית המדרש כי רב כהנא שותק ולא משתתף בדיון, החזירו אותו שורה אחר שורה לכיוון ירכתי בית המדרש, עד שישב בשורה האחרונה של בית המדרש עם צעירי התלמידים. אמר רבי יוחנן לריש לקיש: אריה שאמרת – נעשה שועל! הוא כלל אינו מבריק כפי שתיארת לי אותו!

באותה שעה יצא רב כהנא אל מחוץ לבית המדרש, ואמר בליבו: יהי רצון שאותן שבע השורות בהן הוחזרתי לאחור, יהיו במקום שבע השנים שבהן ציווה עליי רב לשתוק. אמר רב כהנא בליבו שהבושה להיחשב כאחרון התלמידים שווה שבע שנים של שתיקה. חזר רב כהנא למקומו, קם על רגליו, ואמר לרבי יוחנן: בבקשה ממך, חזור אדוני על הדברים שאמרת קודם לכן. חזר רבי יוחנן על דבריו, והקשה עליהם רב כהנא קושיה מוחצת. החזירוהו החכמים לשורה הראשונה. הוסיף רבי יוחנן ואמר דברי הלכה נוספים, ובכל פעם הקשה עליו רב כהנא קושיות שלא הצליח להשיב עליהן. רבי יוחנן ישב היה על שבע כריות. לאחר כל קושיה שהקשה עליו רב כהנא, הורידו מתחתיו כרית אחת; עד שלבסוף ישב רבי יוחנן על הארץ. רבי יוחנן אדם זקן היה, ועפעפיו היו כבדים והסתירו את ראייתו. אמר לתלמידיו: הרימו נא את עפעפיי ואראה את אותו בבלי שהקשה עליי. הרימו את עפעפיו במלקחיים של כסף. ראה רבי יוחנן שהיו שפתיו של רב כהנא פשוקות לרווחה, וחשב שהוא צוחק עליו משום שהצליח להביסו בדיון ההלכתי. נעלב רבי יוחנן עד עמקי נשמתו, ובעקבות כך מת רב כהנא.

ביום שלמחרת אמר רבי יוחנן לתלמידיו: ראיתם את אותו הבבלי כיצד צחק עליי? אמרו לו תלמידיו: הוא כלל לא צחק עליך! חשבת כך משום שיש לו שפתיים שסועות, הוא רק נראה כמגחך.

כשהבין רבי יוחנן כי רב כהנא נהרג על לא עוול בכפו, הלך למערת קבורתו. כאשר הגיע ראה כי נחש כרוך על פתח המערה (הוא שומר שמאיים על הנכנסים למערה). אמר לו רבי יוחנן: נחש נחש, פתח הדלת וייכנס הרב אל תלמידו! אך הנחש לא זז. אמר לו: פתח הדלת, וייכנס חבר אל חברו. אך הנחש עדיין לא זז. בפעם השלישית אמר לו: פתח הדלת, וייכנס תלמיד אל רבו. ורק אז זז הנחש ופינה את הפתח.

עמד רבי יוחנן לפני גופתו של רב כהנא, התפלל לאלוהים – והעירו לחיים. אמר רבי יוחנן לרב כהנא: אנא מחל לי. אילו ידעתי ששפתיך שסועות לא הייתי נפגע כל כך ולא הייתי גורם למותך. עכשיו אנא חזור עימי לבית המדרש.

אמר לו רב כהנא: אינני מעוניין. אילו היית יכול לגרום לכך שאחיה לנצח ולא אמות פעם נוספת, הייתי מוכן לשוב לארץ החיים. אך כעת הואיל וכבר נעשה הדבר ומַתִּי – מה שהיה היה.

שאל רבי יוחנן את רב כהנא שאלות רבות לגבי כל העניינים שבהם נסתפק כיצד יש לפרש את התורה, ורב כהנא בחוכמתו הרבה הבהיר לו כיצד יש להבין אותם.

וזהו שהיה רגיל רבי יוחנן לומר לתלמידיו הבבליים במהלך תלמודו מאותה העת: 'שלכם אומרים', כלומר – כך לימד אותי רב כהנא הבבלי.

האגדה הזאת מעלה תהיות רבות, ומחדדת את המתח שבין הכוח והסמכות לבין התלמיד המבריק, שבכישרונו עלול לערער את יציבות הנהגתו של רב או של המנהיג בסופו של דבר, האיסור להורות הלכה בפני הרב הוא הרבה מעבר לכללי טקס עתיקים; הוא שיעור בענווה ודחיית סיפוקים. בעולם המודרני, שבו לכל אחד יש "מקלדת" ויכולת להכריע בשאלות הרות גורל בלחיצת כפתור, התורה מזכירה לנו לעצור לרגע.

המתח שבין חריפותו של התלמיד לסמכותו של הרב מלמד אותנו שחוכמה ללא כבוד היא חוכמה חסרה. גם כשיש לנו את התשובה הנכונה ביותר, הערך של הדרך – הכבוד למסורת, למורים ולמי שסלל את הנתיב לפנינו – חשוב לא פחות מההלכה עצמה. בתוך המרוץ להשמיע קול, המאמר הזה מזכיר לנו שלפעמים הדרך לאמת עוברת קודם כל דרך ההקשבה.