Holding Hands

התמודדות עם מחלה

על פי הסמיואנליזה, התמודדות עם מחלה קשורה בגישה הייחודית שאינה מחייבת להיאבק או להילחם במחלה, ומשנה את מושג הריפוי הקונבנציונאלי הנהוג בעולם המערבי.

ההתמודדות עם מחלה משלימה את התפיסה הרפואית ולמעשה תורמת נדבך נחוץ לשיפור איכות החיים של החולה הסובל ממחלה קשה או כרונית.

אם כן, המחלה על פי הסמיואנליזה מהווה מסר שעל החולה לפענח, כלי לניהול דו-שיח בין החולה לבין עצמו באמצעות ההפרעה או הסבל הנגרמים על ידי המחלה. היא אות אזהרה המדרבן את החולה להבין שמשהו השתנה בחייו.

התמודדות עם מחלה על פי שיטת הסמיואנאליזה

מאמר מאת רפאל רוזנר

 

במאות האחרונות, בעולם המערבי, ניסו להתמודד עם המחלה תחת האצטלה של המדע או של תפיסה חדגונית של המדע. בימינו דברים השתנו, ההתמודדות עם המחלה הנה נושא רב היבטים ומשמעויות שאג'נדות טיפוליות שונות מנסות לאורך השנים לתת לו מענה, הן טיפולי פרקטי והן פילוסופי או רוחני. לפי גישתנו, ההתמודדות עם המחלה מתחברת לסמליות שבה ולפענוחה.

 

על פי הסמיואנליזה, התמודדות עם מחלה קשורה בגישה הייחודית שאינה מחייבת להיאבק או להילחם במחלה, ומשנה את מושג הריפוי הקונבנציונאלי הנהוג בעולם המערבי. ההתמודדות עם מחלה משלימה את התפיסה הרפואית ולמעשה תורמת נדבך נחוץ לשיפור איכות החיים של החולה הסובל ממחלה קשה או כרונית.

 

למה הכוונה?

בתרבות המערבית המחלה הייתה ובמידה רבה עדיין, נחשבת להתגלמות של החטא או הרוע[1]. המחלה עברה תהליך של דמוניזציה כמו שניתן לגלות בבדיקה של המונח "סרטן". מחלה זאת תוארה כבר במצרים העתיקה[2]. הרופא היווני היפוקראטס[3] שזיהה אותה, טבע את המילה "קרקינוס" (karkinos) ביוונית, כלומר בעל חי הקרוי סרטן[4] בעברית, בשל הכיבים הסרטניים הדומים לצורת הסרטן ובשל הכאב העז שהיא גורמת. ברומא הרופא קורנליוס צלזוס[5] (Aulus Cornelius Celsus) תרגם בשפה הלטינית, את המילה "קרניקוס" לcancer"[6]".

יש לציין שסמליות הסרטן הייתה חיובית למדי בעת העתיקה[7]. בימי הביניים הסמליות של הסרטן השתנתה: הוא ייצג את המפלצות הימיות והיה משויך לבעלי חיים האוכלים פגרים ולעולם הטקטוני של האופל. היהודים, משום מה, הצטרפו לתפיסה זאת ותרגמו לעברית את המושג "קרקינוס" ל"סרטן"[8] המצביע על אותו בעל חיים אלא שהוסיפו בו קונוטציה שטנית. הרמח"ל[9] עושה מזה משחק מילים ומחלק את המילה לשני חלקים "סר שטן"[10], כאילו המחלה או המזל (הסרטן הוא אחד מהמזלות) מלווה במטען שלילי, שטני, המגיע מהגהינום וצריך להתפלל לסילוקו. הסרטן נראה כמכרסם בגופו של האדם והוא הנציג האולטימטיבי של כל המחלות. אנשים רבים אף מעדיפים לא לקרוא לסרטן בשמו אלא אומרים "המחלה" וכל אחד מבין על מה מדובר. באופן כללי החולי מעורר פלצות, דוחה ומזוויע בני אנוש.

לא פלא שהחולה והרופא מנסים לסלק את המחלה הנחשבת למפלצת. אמנם הרופא שמנסה מאז המאה ה-18, לפעול על פי פרדיגמות הגיוניות ותבחינים מדעיים, טשטש את הרובד הדתי שעטף את המחלה, ורואה בה תופעה מכניסטית. הוא מסתיר את דימויו של "מדיסין-מן" במסווה של "מוסכניק" המטפל במנוע שהוא החולה, רק שהחולה הוא לא מכונה ולא רכב.

הרפואה המערבית התייחסה שנים רבות בזלזול לרפואות של התרבויות העתיקות או של אלה שאינן שייכות לעולם המערבי[11] ונחשבו לפרימיטיביות[12]. רק במאה העשרים מקצת מומחים החלו שוב להתעניין בהן .

פרופסור ז'יסליין דברודה, מנתח, המלמד בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת שרברוק (קנדה) כותב: "ההתמחות היתרה שנובעת מהצפה של מידע רפואי, תורמת לצמצם עוד יותר את מעמדו של האדם הסובל ולראות בו רק חלקי איברים חוליים"[13]. בימינו מרפאים את המחלה ולא את החולה. הטיפול הרפואי בגוף הפך להיות טכני לגמרי, והחולה - אובייקט פסיבי שכמעט לא שייך לתהליך הריפוי שלו. הרופא הוא המרפא, הכל יכול, העריץ הבריאותי שקובע ויודע, ועל החולה לציית. המחשב קובע את התוצאות, השיחה עם הרופא קצרה ביותר. הרופא מייצג את המכשיר ומפרש את התוצאה וגוזר את הדין.

 

באינטראקציה זאת אין כמעט שום תקשורת בין הרופא לחולה הנשאר בבדידותו. פרופסור ז'יסליין מבטא באופן חריף ביותר את הניכור הנוצר בין הרופא לחולה: "...אם הרופא המנתח מבשר לחולה שזה עתה ניתח, שהוא יחיה עוד שישה חודשים, בגלל מצבו המתקדם של הסרטן שזיהה, וחולה זה נפטר שישה חודשים לאחר מכן, מדובר ברצח שבוצע באמצעות היפנוזה"[14]. הסמכות הרפואית משפיעה על החולה וקובעת את גורלו. הכרתי אדם שהלך לבדיקה שגרתית והתגלה אצלו סרטן הלבלב. האיש הזה שעד גילוי זה לא הרגיש את מחלתו, הפך ביום אחד לחולה והתנהג בהתאם, נכנס לדיכאון, התייאש ומת זמן קצר לאחר שקיבל את ההודעה. לפעמים נראה שהרופא לקח את מקומו של איש הדת מתקופות קדומות יותר ואם החולה מתנגד או מסרב לקבל את הדיאגנוזה ואת הטיפול המוצע, הוא מואשם בהידרדרותו הצפויה וייענש בהתאם על ידי המחלה.

תפיסה זו של המחלה מהווה פספוס גדול ורופאים רבים היום, החלו לערער עליה. הם רואים במציאות ובאדם בפרט מערכת כוללת: מכלול המחבר בין החולה, המחלה, הרופא, המשפחה והסביבה. ד"ר פיליפ דרנסרט, רופא הומיאופת, מומחה לפיטותרפיה ובעל ניסיון רב בתחומו, משווה את האדם למטבע[15] בעל שני צדדים. מדובר באותו מטבע שמורכב מאותו חומר: "קשה לכל אחד מאתנו לראות בו-זמנית את שני הצדדים של המטבע"[16]. הרופא רואה את הגוף ושוכח את הנפש. רק החולה יכול לחוש את שניהם. החולה אינו אובייקט, אלא למרות ובזכות מחלתו משתייך לקהילת האדם החי והוא שווה לכולם.

 

בתרבות המזרח המחלה מקושרת להתפתחות טבעית כחלק מהתמורות שהאדם עובר[17]. קארל גוסטב יונג ציטט את הרופא השווייצרי פיליפוס אאורליוס פאראצלסוס (1493 - 1541): "[המחלה] היא צמיחה טבעית, משהו רוחני, חי, זרע" ויונג שהיה גם רופא, פירש "אנו יכולים לאשר שהמחלה, עבור פאראצלסוס, היא חברה לחיים, חיונית ומרכיב אמיתי של חיי אדם, ולא גוף זר ונתעב שהיא עבורנו"[18]. המחלה היא ציון ייחודי בכברת חיינו, תופעה החודרת לחיי האדם כדי ללמדו על עצמו[19].

 

על פי הסמיואנליזה המחלה מהווה מסר שעל החולה לפענח, כלי לניהול דו-שיח בין החולה לבין עצמו באמצעות ההפרעה או הסבל הנגרמים על ידי המחלה. היא אות אזהרה המדרבן את החולה להבין שמשהו השתנה בחייו[20]. הסמיואנליסט מדבר על התמודדות עם המחלה ולא על ריפוי. ריפוי הוא מושג מעורפל למדי. אם רופא אומר שאדם נרפא מסרטן, האם הוא באמת נרפא? אולי הרופא לא מסוגל לזהות תאים סרטניים כי הטכנולוגיה אינה מאפשרת זאת. מה שלא מזהים כנראה לא קיים, האומנם?[21].

 

סיפור ארכיטיפי של התמודדות עם המחלה

 

כמעט בכל תרבות[22] ניתן למצוא סיפור או מיתוס המראה מהי התמודדות עם המחלה. בחרתי להביא דווקא סיפור אב-טיפוסי מהתנ"ך המספר על התמודדות עם מחלה, כי הקרבה התרבותית מקלה על ההבנה שלנו.

 

בשלושה פרקים בתנ"ך[23] מסופר על מחלתו של המלך חזקיה שמלך על מלכות יהודה בין 727 עד 698 לפנה"ס. כשישעיהו הנביא בישר לחזקיה על מותו הקרוב[24], התפלל המלך והתחנן על חייו בפני בורא העולם. תפילתו התקבלה והוא חי חמש עשרה שנים נוספות. בספר ישעיהו תחת המילים "מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ"[25] (כלומר זאת הודעה שכתב חזקיה על מחלתו) סיפר המלך מה עשה כדי לצאת מחוליו. ראשית, העריך את מצבו: "בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל"[26]. חזקיה הצהיר שהוא היה קרוב למות וחשב להיכנס לשאול. בתנ"ך, השאול הוא עולם שהמתים יורדים בו. זה העולם של שכחה ושל ייאוש מוחלט.

 

בהמשך הפרק מסביר חזקיהו מה עשה כדי לצאת מחוליו ולהאריך את חייו. בתקופות שבהן ראו במחלה ובמוות עונש התחננו בפני האל וכן עשה חזקיה שהתפלל לבורא עולם כשהוא חש שנלקח באמצע החיים. הוא התוודה על המעשים הטובים שעשה בחייו[27] כמין סנגוריה על עצמו, וביקש לחיות כפיצוי על מעשיו. כלומר מבחינתנו, הוא הביע תקווה ולא התייאש.

המלך השמיע את השתוקקותו לחיות "לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד"[28]. הוא גילה שהוא היה מדוכא "אֶדַּדֶּה כָל שְׁנוֹתַי עַל מַר נַפְשִׁי"[29]. חזקיהו סיפר שהוא רצה את השלום כלומר הבריאות אבל הכל היה מר, מדכא "הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר"[30]. וכדי לצאת מחוליו, הוא השתמש בחלום "תַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי"[31], כי החלום הוא לשון החלמה[32] ובאמצעות חלומות טובים ניתן גם להגיע לריפוי.

 

התלמוד[33] מציין שהחלום הוא אחד מששת הדברים היעילים לחולה. חזקיה עסק בחיים ולא במוות: "חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם"[34]. הדבר האחרון שהשפיע על בריאותו הייתה התרופה שישעיהו הנביא רשם לו "וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ יִשְׂאוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וְיִמְרְחוּ עַל הַשְּׁחִין[35] וְיֶחִי"[36] כנראה שישעיהו הכין תרופה על בסיס של תאנים. השימוש בתאנים  בעת העתיקה היה ידוע כריפוי לבעיות עור, מורסות או פיסטולות[37]. חזקיה היה כמובן מוכן לקבל טיפול זה.

 

תיעוד זה של חזקיה נושא בתוכו את רוב השלבים של ההתמודדות עם המחלה. בשלב ראשון, הוא מכיר בה ובחומרתה. בשלב שני הוא סוקר את חייו, מזהה את הדיכאון שבו הוא שוקע, ומביע את רצונו העז לחיות. בשלב שלישי הוא מגלה טכניקת ריפוי עצמי באמצעות החלום ומקבל את התרופה של ישעיהו המשמש כרופא. הוא שילב את הרפואה של תקופתו עם הריפוי העצמי הנדרש כדי לצאת ממחלתו.

 

תפיסת מרחק

 

סיפורו של חזקיה מביא אותנו להבין מהי התמודדות עם מחלה בכלל עבורנו. השורש של המילה התמודדות הוא "מדד" המתייחס לבדיקה או לחישוב גודלו או עוצמתו של דבר מסוים. התמודדות עם מחלה מחייבת למדר אותה במסגרת של מדידה, ליצור את הגבולות שלה, ולזהותה. מתוך סבלו, עליו להתרחק ממנה כדי למדוד אותה ולתפוס מהם הממדים שלה. הוא יכול להשיג את המרחק הזה כשהוא שואל את עצמו מה המחלה תורמת לו. בזה הוא נכנס לתהליך של התבוננות בה. באופן פרדוקסאלי נדרש מהחולה מאמץ נפשי ופיזי ולא להיכנע לחוויה הקשה. על החולה להפסיק להתנהג כאילו הוא שייך לעדר ומובילים אותו כצאן. עליו לפעול.

 

תהליך של קבלה

 

ההתמודדות דורשת בשלב ראשון לקבל את המחלה ולהפסיק את המאבק ואת המלחמה בה שמתישים את החולה המגייס את כוחותיו לשווא[38]. קבלה אינה פסיביות אלא להיפך.

מהי קבלת המחלה? ראשית - שינוי תפיסה מהותי, תפנית מנטאלית. המושגים כמו "נלחם במחלתו", "אמיץ לפני המחלה", "נאבק בסרטן", מרמזים על קרב ועל מות האויב – המחלה, או החולה אם הוא מפסיד. רק כאשר המחלה אינה האויב, היא הומרה למסר.

קלאודיה ריינוויל כותבת שאנו עסוקים לסלק את סימני המחלה ולא את הסיבות שלה[39]. יונג מדגיש שתהליך הקבלה מהווה שלב חשוב, הוא משתמש בפועל גרמני "geschehenlassen"[40] שתרגומו  "לתת להתרחש", לא להדחיק, להוציא החוצה. פרופ' כריסטיאן גיירד, מומחה לתורת יונג מסביר: "מניחים מלכתחילה שמסכימים לשקוד בכל מה שיופיע, להתקרב ולהזניח גישה קשוחה שגורמת להתרחק ולהתגונן מול האירוע המתחולל...לאפשר הצפה וצלילה"[41]. הקבלה מחזירה את החולה לתהליך של התבוננות, שמאפשר למחלה לזרום במחשבה ובגוף שלו ללא בהלה כדי שיוכל לבחון, לזהות ולפענח את המסר החשוב שנמסר לו על ידה.

 

תהליך הקבלה הוא שונה בתכלית מכל מה שלמדנו בתרבות ובחינוך שלנו. אפילו אם מדובר במחלה שאין לה מרפא או שהסיכויים להבריא קלושים, צריך להתבונן בה. העצבות[42], הייאוש, הדיכאון, החרדה או האשמה מהווים גורמים המזרזים את ההידרדרות ויכולים לפגוע בתפקודה של מערכת החיסון[43] או של מערכת פיזיולוגית אחרת.


 

תהליך ההסמלה

 

הרפואה העתיקה והרפואה המסורתית של המזרח ושל היבשת האפריקנית, כולן מושתתות על הסימבוליקה של גוף ונפש האדם. ברפואה יהודית למשל, בעת העתיקה נאמר במשנה[44]: "מָשָׁל מָשְׁלוּ חֲכָמִים בָּאִשָּׁה, הַחֶדֶר, וְהַפְּרוֹזְדוֹר, וְהָעֲלִיָּה", אלה מטאפורות, סמלים המתארים את איבר המין הנשי. לביטויים האלה חשיבות להבנת השפה של הגוף והנפש. אניק דה סוזנל, פסיכותרפיסטית, הקדישה ספר שלם על הסימבוליקה של גוף האדם[45] ובו היא מתארת את הקשרים של האדם עם עצמו ועם היקום ומדגישה את שייכותו למכלול, לטוטליות. הסמיואנליזה רואה במחלה סמל[46] או רצף של סמלים שעל החולה לזהות ולפענח כדי להפיק את המיטב ממנה ולהתקדם בדרך חייו, אפילו אם הדרך הצטמצמה לשביל קצר.

 

הסמיואנליזה מעודדת טיפול רפואי, אבל טיפול זה צריך להיות משולב עם תהליך ההסמלה כדי לא לפספס את החוויה האישית שנוצרה בזכות המחלה. הסימבוליזציה של המחלה היא חלק קרדינאלי בתהליך ההתמודדות.

מה תרומתה של ההסמלה בסיוע לחולה? משחק מילים בשפה הצרפתית יעזור להבין: בשפה זאת המחלה נקראת "maladie" שניתן לבטא עם שינוי קל "mal dit" דהיינו דבר שמתקשים לבטא. הסמל הוא סוג של ביטוי, דרך להגיד באופן לא מילולי כשהמילים לא עולות והנפש לא מסוגלת לנהל את הגוף. אבל הסמל דומה לקרחון, רואים רק את החלק שמתגלה כשרוב רובו נשאר מוסתר. באמצעות הזיהוי והפענוח של הסמל, ניתן להתקרב לחלקים הלא מודעים שלו, לחלקים המודחקים והארכיטיפיים שבו. הצצה זאת ברובד הלא מודע, תורמת לשיפור חייו של החולה ועוזרת "לחיות" את מחלתו ולתקשר אתה. פענוח הסמל הוא פענוח המחלה והמסר שבה.

 

שלושת הפקטורים

 

על מנת להגיע לסמליות המחלה ולהבינה, על החולה לפרק את המחלה לשלושה גורמים.

 

הגורם הראשון קשור לסימבוליקה של הגוף. יש לבדוק מהו האיבר שאינו מתפקד כראוי או המערכת שנפגעה. זה יכול להיות הכבד, הטחול או הלב או כל איבר אחר או מערכת כמערכת העצבים או השתן. על החולה לשאול את עצמו איזו משמעות הוא מעניק לאיבר או למערכת הפגועה? בתרבויות רבות קיים קוד המחבר את האיבר לנפש. ברפואה הסינית, לדוגמא הכבד, שבין היתר, מאזן את האמוציות, מחובר לכעס[47] כמו במסורת הרפואית היהודית[48]. תפיסה זאת נכונה אבל לא מוחלטת כי לא ניתן לחבר את הכבד רק לכעס. למעשה, הכבד נושא מטען סמלי שהוא ייחודי לחולה. הכבד משחק תפקיד חשוב להסתגלותו של האדם וביכולתו לרכוש את מה שנחוץ לקיומו. הכבד מבטא את הדימוי העצמי, הוא גם ממלא תפקיד של מסנן ובורר[49].

סוזנל מציינת שהכבד הוא גם האיבר שמסמל מה שהושלם, מה שהגיע לשלמות[50] עבור האדם.

 

המסקנה ברורה - על החולה לבצע חקירה בתוך עצמו כדי להגיע למשמעות הסמלית שמתאימה לו. איך החולה יכול לדעת שאופציה סמלית מסוימת מתאימה לו יותר מאחרת? תחושות ורגשות משתנים. מדובר בעיקר על תהליך ולא על תובנות, משהו הופך להיות ברור, הוא מתחיל להבין ממה נובעת מחלתו. חיבור מתגבש בין הסמליות של המחלה לתחושות.

 

המרכיב השני הוא סוג המחלה. כמובן שבסופו של דבר כל מחלה כרוכה במערכת החיסון שלנו, בחוזק הגוף והנפש, אבל הביטוי של המחלה משחק תפקיד סמלי. אם מדובר במחלת עודף כמו סרטן או מחלת חסר כמו אוסטיאופורוזיס, אנו יכולים לטעון שמי שסובל מחסר, מפצה את העודף הרגשי שתקף אותו אבל אם הוא סובל מחסר הוא מנסה לתקן את העודף הרגשי שמלווה אותו. יש מחלות שנגרמות על ידי גורם זר כמו חיידק או נגיף ליד מחלות שמתפתחות בעקבות תפקוד לקוי של איבר או של מערכת פיזיולוגית[51]. אין ספק שעל החולה לתת את הדעת למה שהוא חווה, לאתר אם סבל בחייו, מעודף ומחסר רגשי או אמוציונאלי.

 

הגורם השלישי הוא הסימפטום שעוזר לחולה לגלות את מה שמתרחש בתוכו. המילה סימפטום, שורשה ביוונית ומשמעותה "סימן". היא מסמנת ומזהירה כמו בתרגום העברי שלה "תסמין". הסימפטום מסמן את המצב של החולה. לרוב המחלות, סימפטומים מגוונים. הסימפטום מהווה ביטוי ייחודי לחולה והוא סוג של קרש קפיצה המאפשר לגלות שהאדם חולה, אות אזהרה, נורה מהבהבת שלא נותנת מנוחה על מנת שנטפל בה[52]. לשים לב לסימפטום הוא הדבר הראשון שעל החולה לעשות. הסמליות של הדלקת, של הפריחה, של השיעול או ההקאה מכוונת אותו: מה בוער בחייו? מה מגרד לו? מה המילים שיוצאות באמצעות השיעול? מה הדבר שהוא לא יכול לעכל? כמובן שהצגנו רק דוגמאות וכל אחת מהתופעות האלה יכולות להביע מסרים סמליים אחרים לגמרי, הכל אישי וייחודי.

 

שלושת המרכיבים ביחד מאפשרים להבין מהו המסר של המחלה ומה עלינו להבין ולשנות כדי להקל על חיינו. על החולה לשים לב לסימפטום, להיות קשוב לאיבר או למערכת שאינה מתפקדת כראוי ולטיב המחלה. הסמליות הנובעת משלושת הגורמים האלה מהווה מסר שיכול לשנות את החיים של החולה אם יפענח אותם.

 

נביא דוגמא לזיהוי סמלים: פאני (שם בדוי) סובלת, מזה שנה, משעורה חוזרת בעפעף של עינה הימנית. כל הטיפולים הרפואיים מקלים עליה, אבל השעורה לאחר מספר שבועות חוזרת והרופא אמר שמערכת החיסון שלה חלשה. פאני לא סובלה מסכרת ולא מחסר אימוני[53] והרגישה טוב חוץ מההפרעה שנגרמה על ידי השעורה. העפעף העליון התנפח והעין כאבה עם רצון עז לגעת בה ולשפשף אותה. לעיתים השעורה גרמה כמעט לסגירת העין.

 

פאני לא האמינה שאוכל לעזור, אבל רופא העיניים הציע לה לפגוש אותי, והיא הגיעה. לאחר שתיארה את התופעה, החלטתי לעזוב את השעורה ובקשתי ממנה לספר על עצמה. פאני הייתה בת 35 נשואה באושר ובעושר, אם לשלושה ילדים, שמחה ופורחת. לאחר סיקור משפחתי זה, לא ראיתי שום קשר בין השעורה לחייה. החלטתי להעמיק יותר בסיפור האישי שלה ושאלתי על הוריה. התברר שאביה נפטר לפני עשר שנים והיא מתגעגעת ואוהבת את סבתא. היה בולט ביותר שהיא לא רוצה לדבר על אימא שלה וכמובן שאלתי עליה. באותו רגע משהו נדלק במבט של פאני. עיניה דברו והיו התחליף לקול שלא יצאה ממנה. עיניים מדברות בתרבויות רבות. העין מסמלת את התפיסה השכלית[54] המתחברת לתפיסה הרגשית[55]. העין לא יכולה להסתיר את מה שאנו מרגישים[56]. הראיה מאפשרת ליצור מרחק בין הרואה לנראה[57], פאני לא הבינה כי אימא שלה חנקה אותה בילדותה ובתקופת נעוריה. פאני כעסה עליה, אבל לא הייתה מסוגלת להביע את כעסה. הכעס לא נדחק, היא הייתה מודעת מאוד לכעס שמצא את מקומו בשעורה.

 

השעורה נגרמת בדרך כלל על ידי בקטריה הנקראת סטפילוקוקוס. לעיתים חיידק זה מופיע בעקבות כעסים[58]. בקשתי מפאני לדבר על השעורה ולתאר אותה. היא תיארה אותה כמשהו מציק, שרוצה לסלק, כואב, מטריד, כדבק המכסה את העין כדי שלא תראה. מה פאני לא רצתה לראות? את האימא המטרידה? החודרת לחיים הפרטיים של הבת שלה? אימא ששואלת מה בישלת לארוחה? אימא שאף פעם לא מסופקת מתשובותיה של בתה? הכעס של פאני היה חריף ביותר ובמפגש אחד אמרה לי שהיא לא מסוגלת להמשיך לדבר על אימא שלה כי כל התחושות והרגשות שלה מעוררות בה אשמה גדולה.

 

הקשר עם העין היה כאן ברור. האשמה קשורה לעין[59] וגם הפחד לדבר עם אימא שלה כי העין קשורה גם לסמכות[60] ופאני לא עמדה בפני הסמכותיות של אימא. באמצעות השעורה, פאני דברה על האשמה ועל הכעס שלה, אבל היה נדבך נוסף שגם היה ממוקד בסמליות העין: הראיה כמנגנון לתפיסה מעבר למציאות, משהו שקשור לאינטואיציה[61].

 

פאני באופן אינטואיטיבי, ידעה שעליה לפעול, אבל לא הייתה מסוגלת לקבוע את הגבולות הנחוצים לשיפור חייה, והעין נסגרה. שמתי לב שבעין הימנית של פאני התפתחה השעורה והעין השמאלית נשארה נקייה. בתרבויות רבות, העין הימנית מסמלת את השמש, המוחצן, הדומיננטי (לפי המסורת הסינית מדובר דווקא על הצד הייני, השמאלי). עבור פאני, הצד הדומיננטי נסגר, השמש, כלומר האנרגיה, הכוח שלה נעלם מול אימא שלה. דרך השעורה, גילתה פאני שעליה לטפל בעצמה ולהתמודד עם מה שהדחיקה שנים רבות: יחסיה עם אימא שלה. כשסיימנו את סדרת הפגישות שלנו, פאני שכחה מזמן את השעורה שעזרה לה לצלול בתוך עצמה ולחפש את הדברים שבאמת הציקו לה.

 

המקרה של פאני היה פשוט למדי ולעיתים קרובות המחלות המופיעות קשות ומורכבות בהרבה. מחלות גנטיות, מחלות כרוניות, קשות יותר לפענוח אבל עצם ההתעסקות בהן משנה את החיים.

 

הבושה, הסביבה

 

מעת לעת, אני נפגש עם חולה שמתבייש במחלתו. הוא חש שהוא מסתובב לבד בתוך מבוך, בודד ללא יכולת לראות את היציאה או לשתף את האחרים, את המשפחה שבבחינתו רוויה מסיפורי הבריאות שלו (זה קורה) ואת הסביבה הרחוקה יותר. "ידידם טובים" התרחקו ממנו ולא רוצים יותר קשר כי פוחדים להידבק או פשוט לא מסוגלים להכיל את חוליו. החולה מתבייש לדבר ולשתף אחרים, מתבייש מירידה בתפקודו ובחוסר היכולת לעבוד או לסייע לבני משפחתו או לחברים.

 

הסביבה יכולה לעזור הרבה לחולה אם היא לוקחת חלק בהתמודדות. האמפתיה הכרחית לשיפור בריאותו של החולה. להיות אמפתי אינו כרוך ברחמים שאינם נסבלים בדרך כלל עבור החולה, וגם ליילל איתו אינו עוזר, אלא להביע נכונות לשמוע, לגלות הקשבה ובעיקר הנוכחות[62] חשובה - היא מהווה סוג של הזדהות שאינה מילולית אבל טעונת רגשות וסמלים. לפעמים השתיקה משמעותית יותר מכל מילה.

ההתמודדות עם המחלה כרוכה בסילוק הבושה. שיתוף החולה עם הסובבים אותו, אינה ביטוי של רחמים עצמיים אלא חלק מהפרגון העצמי. חשוב מאוד שהחולה יעשה דברים שמחזקים אותו, דברים שהוא אוהב, דברים שיחזירו לו שמחת חיים כמו לצחוק[63], ליהנות מאוכל, מהנוף, מאנשים, להרגיש שהוא פתח שער של עולם חדש, של היכל ייחודי שיעניק לו את השינוי והתמורה הרצויים לחייו. החולה צריך לשמור על תקוותו לחיות, אפילו אם ימיו ספורים[64]. ברגעים קשים החולה צריך להיאחז בדברים שהוא אוהב אם בשינה, אם במוזיקה, אם במדיטציה, אם באוכל, אם בדיאטה, אם באמבטיה, אם בשהייה בטבע, אם בתפילה, אם בביקור אצל גורו או במקום קדוש בעיניו, כל דבר שיכול להביא רוגע, הכל לגיטימי.

 

הדיבור

 

"כמה אני יכול לדבר על הסבל שלי! אף אחד לא רוצה לשמוע אותי!", כך אומר לפעמים החולה. יחד עם זאת - כמה חשוב הוא הדיבור. במצבים פתולוגיים, הבעת הסבל מהווה מהלך מהותי ביותר. כשאין מילים, מתפתחים הכאבים והחולי מנצח. שורש המילה "דיבור" הוא האותיות של דֶּבֶר[65], כשאין דיבור, מגיעה המגפה.

 

הדיבור הוא כלי ראשוני להמתקת תוקפה של המחלה. מהי הייחודיות של הדיבור? פשוט - הדיבור מחבר גוף לנפש. כדי לדבר, החולה מפעיל את חלל בטנו, את מערכת הנשימה, את מיתרי הקול, ואת חלל הפה עם הלשון ויוצא משם צליל שהוא ביטוי אבסטרקטי, פרי של המחשבה והנפש השכלית. הדיבור עוזר להוציא מהמעגל הסגור את הרעלים שמתרכזים בתוך החולה. צעקת הגוף שהיא תוצאה של צעקת הנפש הלא מתבטאת, מוציאה את דרכה החוצה דרך הפה של החולה והיא כבר לא שלו.

 

התמודדות היא סוג של הרפתקה, צלילה בתוך האדם עצמו. תהליך שמתחיל בנקודה מסוימת בחייו ומוליך אותו לנקודה אחרת, טובה יותר. התמודדות מפרה את האדם וכמו הפרפר שיצא מהגולם, מאפשרת לו לעוף עם מבט אחר על הקיום ועל היקום. התמודדות משנה את עמדת התצפית על כל מה שקורה, מעניקה פרופורציות ומחברת את האדם עם עצמו, עם הסביבה האנושית ועם הטבע.

 

לפי הסמיואנליזה המוקד הוא החולה ולא המחלה. לראות את החולה כאדם, לעזור לו להתמודד, זאת המטרה של הגישה הסמלית, כי הסמל בסופו של דבר, הוא הדבר הכי אישי של היצירה האנושית.

 

 

[1] ספר בראשית פרק ג

(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:

(ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: 

ובברית החדשה: אל-הרומיים 5

12 לָכֵן כַּאֲשֶׁר עַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם וְהַמָּוֶת בְּעֵקֶב הַחֵטְא וְכֵן עָבַר הַמָּוֶת עַל־כָּל־בְּנֵי אָדָם מִפְּנֵי אֲשֶׁר כֻּלָּם חָטָאוּ׃

13 כִּי לִפְנֵי מַתַּן תּוֹרָה כְּבָר הָיָה חֵטְא בָּעוֹלָם אֶלָּא שֶׁלּא יֵחָשֵׁב חֵטְא בְּאֵין תּוֹרָה׃

14 אַף עַל־פִּי כֵן מָשַׁל הַמָּוֶת מֵאָדָם עַד־משֶׁה גַּם עַל־אוֹתָם שֶׁלּא חָטְאוּ כְּפִשְׁעוֹ שֶׁל־אָדָם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר בִּדְמוּתוֹ הוּא הֶעָתִיד לָבוֹא׃

15 אֲבָל לֹא כַפֶּשַׁע הַמַּתָּנָה כִּי הִנֵּה בְּפֶשַׁע הָאֶחָד מֵתוּ הָרַבִּים אַף כִּי־חֶסֶד אֱלֹהִים וּמַתְּנָתוֹ רַבּוּ לָרַבִּים בְּחֶסֶד הָאָדָם הָאֶחָד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ׃

Stanislas LYONNET et Pierre GERVAIS « Péché-pécheur », Dictionnaire de spiritualité ascétique et mystique, t. XX_/_1, 1983, col. 790-853 et l’art. « Péché » de Henri CAZELLES et André FEUILLET, Supplément au Dictionnaire de la Bible, t. VII, 1961, col. 407-567.

 

 

[2] בפפירוס אברס, שהוא אחד הפפירוסים החשובים שנמצאו במצרים על שם ג’ורג’ אברס שפענח אותו. הפפירוס הזה נמצא במאה ה­19 בעיר תבס, ומקורו במאה ה16 לפסה”נ, והוא מכיל 877 מרשמים ורפואות וסגולות.

 

[3]460 - 377 לפנה"ס.

 

[4] הסרטן מכוסה שריון שמגן עליו וזוג רגלסות (צבתות) עם יכולת לפיתה גדולה.

[5] קורנליוס צלזוס חי במאה הראשונה לספירה, , כתב, את ספרו הרפואי, De Medicinas ובנוסף, גם ספרים בחקלאות ובמדע ניהול מלחמה. ספר הרפואה שכתב, מתייחס לעיתים לכתביו של היפוקרטס.

 

[6] F. Gaffiot Dictionnaire LATIN-FRANCAIS, Hachette, Paris 1934 page 252

 

[7] Jean chevalier Alain Gheerbrant DICTIONNAIRE DES SYMBOLES, Laffont, Paris 1969 page 163

 

[8]

ספר הכוזרי - מאמר שני אות לא - ס

(מ) "אמר החבר: היתכן כי תתעכב בלב לחה רעה אשר תגרם לו דלקת או סרטן או דלדול או חבורה או שתוק או רפיון כאשר תתעכב פעמים בשאר האברים:"

 

[9] רבי משה חיים לוצאטו, רמח"ל (1707, איטליה - 1746, עכו), רב, אחד המקובלים החשובים ביותר, סופר ומשורר במאה השמונה עשרה.

 

[10] דרושי "ושמת אותם" וגו' לרמח"ל  משחק מילים זה התאפשר כי בתפילת מעריב כתוב: (סדור תפלה, נוסח ספרד, סדר תפילת ערבית) וְהָסֵר שָׂטָן מִלְפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ.

 

[11] Marc Sapriel et Patrick Stolz Une introduction a la medicine chinoise, Springer, Paris 2006, page 3

 

[12] Claudine Brelet Medecines du monde, Robert Laffont, Paris, 2002

 

[13] Ghislain Devroede Ce que les maux de ventre disent de notre passé, Payot, Paris 2002, page 308

 

[14] Ghislain Devroede, page 282

 

[15] Dr Philippe Dransart La maladie cherche a me guerir, Le Mercure Dauphinois, Grenoble, 1999,

           page 14

 

[16] Dr Philippe Dransart, page 17

 

[17] Michel Odoul Dis moi ou tu as mal, Dervy, 1994 page 30-32

 

[18] C. G. Jung Synchronicite et Paracelsica, Albin Michel, Paris, 1988, page 132

 

[19] Michel Odoul page 62

 

[20] Dr Philippe Dransart, page 9

 

[21] Linda Gandolfi, Rene Gandolfi  La Maladie, le mythe et le symbole Editions du Rocher, Paris 2001

       page 12

 

[22] Claudine Brelet

Linda Gandolfi, Rene Gandolfi  

 

[23] מלכים ב, פרק כ, פסוקים א-ט; ישעיהו פרק לח, פסוקים א-כב; דברי הימים ב, פרק לב, פסוק כד.

 

[24] ספר ישעיה פרק לח א "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת"

 

[25] ישעיהו פרק לח, פסוק ט.

 

[26] פסוק י.

 

[27] פסוק ג.

המלך חזקיה תואר במדרש כצדיק (במדבר רבה י"ט)

 

[28] פסוק יא.

 

[29] פסוק טו.

 

[30] פסוק יז

 

[31] פסוק טז.

 

[32] Ernest Aeppli Les reves et leurs interpretations, Payot, Paris, 1986, page 165-169.

Patricia Garfield The healing power of dreams, Simon and Schuster, New York, 1991

 

[33] (בבלי, מסכת ברכות דף נז עמוד ב.) " שִׁשָּׁה דְּבָרִים סִימָן יָפֶה לַחוֹלָה, אֵלּוּ הֵן, עִטּוּשׁ, זֵעָה, שִׁלְשׁוּל, קֶרִי, וְשֵׁנָה וַחֲלוֹם".

 

שִׁשָּׁה דְּבָרִים סִימָן יָפֶה לַחוֹלָה, אֵלּוּ הֵן, עִטּוּשׁ, זֵעָה, שִׁלְשׁוּל, קֶרִי, וְשֵׁנָה וַחֲלוֹם. עִטּוּשׁ,

 

[34] ישעיה פסוק יט

 

[35] השחין הוא שם כולל לסדרת מחלות עור. התלמוד מציין עשרים וארבעה סוגים שונים של שחין (תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, מז עמוד א).

 

[36] פסוק כא.

 

[37] ניסים קריספל ילקוט הצמחים, הוצאת יערה, ירושלים 1988,ק'-ת', ע' 1604 ואילך

Guy ducourthial, FLORE MAGIQUE ET ASTROLOGIE DE L'ANTIQUITE, Belin, Paris, 2003, page 528 note 108

Daniel Grosman, LA PHYTOTHERAPIE AUX TEMPS BIBLIQUE ET TALMUDIQUE, MEMOIRE de diplome d'etat de

        docteur en pharmacie, Universite Louis Pasteur, Stasbourg, 1987, page 41

 

[38] Johanne Ledoux Guerir sans se battre,Flammarion Quebec, 2000, page 9.

 

[39] Claudia Rainville Metamedecine,les editions FRJ, Quebec, 1995, page 11.

 

[40] Christian Gaillard Le musse imaginaire de Carl Gustav Jung, Stock, Paris 1998, page 12.

 

[41] Christian Gaillard, page 13.

 

[42] Bernard Herzog Tourments de l'ame Maladies du corps, Guy Tredaniel, Paris 2005 page 25.

 

[43] Claudia Rainville Metamedecine,les editions FRJ, Quebec, 1995, page 180.

 

[44] מסכת נדה פרק ב משנה ה

Julius Preuss  Biblical and Talmudic Medicine, A Jason Aronson Book, USA, 1994 page 115.

 

[45] Annick de Souzenelle  Le symbolisme du corps humain, Dangles, France, 1984

 

[46] Paul-Laurent Assoun Corps et symptome 2eme edition, Anthropos, Paris 2004 page 199

Georg Groddeck La maladie l'art et le symbole, Gallimard, Paris, 1969.

[47] Marc Sapriel et Patrick Stolz, page85

Ted J. Kaptchuk Comprendre la medicine chinoise, Satas, Bruxelles, 1983, page 92.

 

[48] (מדרש רבה ויקרא פרשה ד פסקה ד) "והכבד לחימה"

 

[49] Dr Philippe Dransart, page 218

 

Claudia Rainville, page 477

 

[50] Annick de Souzenelle  , page 250.

[51] השפה העברית התנכית מבדילה בין חולי חיצוני שתוקף ונקרא "מחלה": (ספר שמות פרק טו) "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה רֹפְאֶךָ". חולי התוקף מבפנים נקרא נגע : (ספר ויקרא פרק יג) "וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת".

[52] Christian Fleche  Mon corps pour me guerir, Le soufflé d'or, France 2000, page 32.

Paul-Laurent Assoun, page 35.

 

[53] אנשים הסובלים מהפרעות אלה, מפתחים שעורות בקלות.

[54] Jean chevalier Alain Gheerbrant, page 686.

 

[55] Jean Spinetta,  Le visage, reflet de l'ame, Editions Dangles, France, 1987, page 104.

Michel Odoul, page 226.

 

[56] Evelyn de Smedt  Le corps et ses symbols, Editions du huitieme jour, Paris, 2009, page 31.

 

[57] Linda Gandolfi, Rene Gandolfi, page 103.

 

[58] Dr dransart, page 15

 

[59] Jean chevalier Alain Gheerbrant, page 689.

 

[60] Dr dransart, page 116.

 

[61] Michel Cazenave Encyclopedie des symboles, Le livre de poche, France,1996, page 464.

[62] בטרגדיה של איוב, חבריו מתאספים ושותקים מסביבו: (ספר איוב פרק ב יג) וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד:

 

[63] Cousins, Norman The Healing Heart: Antidotes to Panic and Helplessness, Norton, New York, 1983

 

[64] הפילוסוף הרומי סנקה (3 לפנה"ס65 לספירה) כתב בטרגדיה "היפוליט": הרצון לריפוי הוא תחילת הריפוי". והפילוסוף הצרפתי וולטר (1694 - 1778) כתב במכתב לברון דה ברטייל בשנת 1724: "התקווה לריפוי היא חצי מהריפוי".

 

[65] משה מתלונן בתורה: (ספר שמות פרק ו יב) "אֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם".ורש"י הפרשן היהודי מפרש " אטום שפתים" כלומר משה לא היה מסוגל לדבר. האותיות של "עֲרַל" הן אלה של "רעל". האדם שלא יכול לדבר מורעל בגופו ובנפשו ויכול לפתח מחלות.