פחד וחרדה

​

אם אדם שומע רעש בלתי צפוי, הוא יופתע ויעצור את פעילותו באופן מיידי. כמעט במקביל הוא יפנה את מבטו לכיוון מקור הרעש כדי להעריך אם הוא מאויים או לא. התגובות האלה אינן רצוניות וכמובן אינן מודעות ומהירות ביותר. אם האדם חש סכנה, קיימות עבורו שלוש אופציות: בריחה (נסיגה) - לברוח ממקור האיום; תוקפנות (אגרסיה) - להילחם בגורם המסכן; שיתוק (איבּוּן) - להישאר ללא תגובה מול הסכנה.

 

תגובת הפחד משותפת לחיות ולבני אדם. כשאדם מפחד, מערכת העצבים הסימפתטית גורמת לשינויים בגופו, כמו הגברת פעימות הלב, כאב פיזי פחות מורגש, התרחבות אישון העין ועוד. לעומת החיה, מקבל האדם תגבור באמצעות הפעילות המחשבתית המודעת המשתדלת להתמודד עם הסכנה.

 

​

פחד, מועקה וחרדה

 

קיימים שלושה סוגים של הפרעות בעלות מכנים משותפים אבל גם שונים למדי: הפחד, המועקה והחרדה. אפשר לראות בהם שלוש צורות של אותה תופעה. פחד, מועקה וחרדה הנם תחושות פיזיולוגיות, נפשיות והתנהגותיות, כלומר שלוש ההפרעות האלה יוצרות תחושות גלובליות, הוליסטיות הנוגעות למכלול הממדים שבאדם. מדובר בתחושות לא נעימות שנובעות מאיום או מסיכון כלשהו, אמיתי או מדומה.

 

הפחד הוא תגובה לגירויי סיכון מוחשי. הפחד נחוץ לנו כי הוא מזהיר אותנו מפני סכנות ממשיות או אפשריות. לעיתים הפחד אינו פרופורציונלי לסכנה כמו פחד מג'וק או מחרק אחר ויכול לגרום לאיבוד עשתנות.

​

המועקה מהווה תחושה מעורפלת למדי, מין דאגה לא ברורה, שלא דורשת גירוי ממשי. היא נובעת לעיתים מעודף מידע שאנו לא יכולים לעכל או מחוסר מידע היוצר אי-ודאות, או מדמיון מופרז היוצר תסריט ללא שום ביסוס במציאות. מועקה ממושכת יכולה לפגוע בתפקוד, ביכולת ההקשבה, בזיכרון ולגרום למצבים פתולוגיים לא רצויים.

​

החרדה מלווה בתגובה פיזיולוגית, נפשית והתנהגותית גם יחד. מבחינה פיזיולוגית החרדה מתאפיינת במרכיבים גופניים כמו פעימות לב מואצות, תחושה של חנק, שרירים מתוחים, הזעה (לעיתים קרה), רעידות ותסמינים רבים נוספים. לעיתים, מבחינה נפשית החרדה מעוררת תחושות של שיתוק או חשש למות מהתקף לב. תחת המילה חרדה מסתתרות הפרעות רבות: פוביות, אובססיות בהלה ועוד. לפעמים החרדה יכולה להיות לעזר כדי למנוע תאונות ואסונות אבל היא גם יכולה לשבש את תפקודו של האדם ולפגוע באיכות חייו אם היא משתלטת עליו.

 

 

גורמי הפחד, המועקה והחרדה

 

הפרעות אלה נפוצות מאוד בימינו בגלל שלל סיבות שחלקן נובעות מהאדם עצמו וחלקן מסביבתו. ההתפתחות הטכנולוגית, הניתוק מהטבע והאצת הארועים ההיסטוריים מעוררים תחושות לא נוחות ומצוקות. בעולם המודרני, היעדר מסגרות חברתיות כמו משפחה, קהילה, כפר או גילדה, יוצר מצוקה בקרב אנשים רבים. היום, הניכור והבדידות שוררים וחיי חברה מאבדים משמעות. עידן האידיאולגיות הסתיים, הדת, האמונות ודעות מוצקות נחלשות והאדם לא יודע במה להיאחז. ריבוי המידע והאגרסיה השמיעתית והחזותית לא מאפשרים לעכל את המתרחש בתוכנו ומסביב.

 

גם בעבר הפחד, המועקה והחרדה היו קיימים אבל היו הרבה פחות נפוצים באופן שאנו מכירים אותם. תחושות של סכנות ואי-ודאות המרחפות בעורפנו (למשל: וירוסים קטלניים, מלחמות ופעולות טרור), מזינות את ההפרעות האלה. הרגשה של חוסר אונים מגבירה את האי-נעימות שבתופעות.

 

​

ההתייחסות הטיפולית

 

לפי הספרות הפסיכיאטרית קיימות קטגוריות רבות להפרעות חרדה החל מפובוית למיניהן, חרדות פוסט-טראומטיות, מחשבות טורדניות, הפרעת חרדה מוכללת ועוד. לעיתים תחושה דיכאונית מחמירה את החרדה. ישנן מחלות פיזיות הגורמות לחרדה כמו היפוגליקמיה, היפרתירואידיזם ועוד. פסיכיאטרים ממליצים על טיפול תרופתי כדי להקל או לרפא את הפרעות האלה. אין ספק שלעיתים צריך גם להיעזר בתרופות כדי להשיג תוצאות למרות של על חלק מהסובלים, התרופות לא משפיעות או משפיעות לרעה בגלל תופעות לוואי.

 

בנוסף, קיימות גישות רבות לטיפול בהפרעות פחד, מועקה וחרדה. הפסיכואנליזה מחפשת את הקונפליקטים הלא מודעים המסתתרים מאחורי החרדה. הפסיכולוגיה דוגלת בשיטת טיפול לטווח ארוך כדי לסלק את שורש התופעות ובזה דומה הטיפול הפסיכולוגי לגישה הפסיכואנליטית. השקפה פסיכולוגית אחרת ממליצה על טיפול קצר מועד וממוקד (התנהגותי או קוגניטיבי או משולב) כדי לפתור חלק מהבעיות.

 

​

הליווי הסמיואנליטי

 

עבור הסמיואנליזה, השורש של הפרעות אלה נמצא בחיבור בין הגוף, המודע והלא מודע, בנקודת התפר שביניהם. כדי להגיע לנקודה הזאת צריך להתבונן בסימפטומים של ההפרעות ולא משנה אם מדובר בפחד, במועקה ובחרדה.

​

אדם הסובל מחרדה, חש תחושות לא נעימות כמו דפיקות לב מוגברות, כאילו הולך למות בקרוב. אם בבדיקה הרפואית לא יתגלה שום ממצא פתולוגי, יגיד הרופא כמעט בוודאות שיש כאן מקרה של חרדה. דפיקות הלב החזקות וכן ההרגשה שהמוות קרב, הן סימפטומים (תסמינים) של ההפרעה.

 

הסימפטום הוא סוג של סמל שהגוף והנפש משדרים לנו כדי שנדע מה קורה לנו. בלעדיו, יתכן שהאדם לא ידע שקיימת בעיה. הסמיואנליזה מעניקה משקל רב לסימפטום. הוא לא רק איתות לגילוי של הפתולוגיה או של ההפרעה אלא גם שפה לא מילולית שאנו מדברים אם עצמנו. ההפרעות האלה לא עויינות אלא מזהירות אותנו. לנסות רק לסלקן לא יפתור את הבעיה, צריך להתבונן בהן ולשאול את עצמנו: מה זה מסמל? מה המשמעות? איזה מארג של סמלים מסתתר מאחורי הסמלים של החרדה? על הסובל לזהות את הסמלים ולפענחם.

 

עבודה זאת דורשת להיכנס לקוד הסמלי האישי של האדם ולבדוק מה החשיבות של דפיקות לב? מה יוכל להגיד על לבו? למה הוא חושב שהולך למות? מה היחס שלו למוות ולמה? בוודאי שמדובר כאן רק בכווני חקירה אפשריים. באמצעות האינטראקציה עולים עוד הרבה נושאים הקשורים להפרעה ויוצרים תובנות שמקלות על הסובל אבל לא מספיקות. נדרש תהליך של הפנמה שיגרום לשינויים בקוד הסמלי האישי. רק אז הוא ירגיש הקלה אמיתית. ההפנמה דורשת זמן ומביאה את המוביל לבדוק את מה שמתחולל בתוכו. היועץ פעיל מאוד בזמן האינטראקציה, לא רק שואל שאלות אלא גם מכוון, נותן שיעורי בית, מבקש לבצע משימות.

 

נדרש מהמוביל, בעזרת היועץ, להיות הבלש שחוקר את עצמו, את פנימיותו. עבודה זאת היא הדרגתית ודורשת זמן. אין תרופות פלא. כשאדם פוחד מג'וקים, הוא באמת יכול לפתור את הבעיה בזמן קצר על ידי טיפול קוגניטיבי, יתכן שאחרי מספר פגישות הוא ילטף את הג'וק שמסתובב בביתו, אבל הוא עדיין לא נגע בשורש הבעיה שתתפרץ בדרך אחרת בחייו.

 

בשפה האנגלית חרדה נקראת anguish שמקורה בשפה לטינית ומשמעותה חנק, לחץ, עינוי אבל גם נחש. כאילו נחש זוחל ומתקרב ומתכונן להכיש. החרדה שורצת באדם כנחש. הסמיואנליזה מנסה לזהות את הנחש הפנימי הפוגע באדם כדי להחזיר לו את איכות החיים שנעלמה.