טהרת האמירה: בין ציווי ה' להבטחות בשר ודם

בספר ויקרא (פרק כא א) נאמר: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". משמעות הפסוק היא שבורא העולם הורה למשה לומר לכוהנים, בני אהרון, ולהסביר להם כי חל עליהם איסור להיטמא למת מתוך עמם, כלומר לשהות בקרבת גופה. חז"ל מציינים את הכפילות בלשון שבפסור "אמור... ואמרת", שנראית לכאורה מיותרת, ומסבירים שכפילות זו נועדה להדגיש שהמבוגרים צריכים להזהיר ולחנך גם את הילדים הקטנים, בחינת "להזהיר גדולים על הקטנים".

בפסוק זה מופיע השורש "אמר" שלוש פעמים: פעם אחת כשהבורא פונה למשה, ופעמיים כהנחיה למשה כיצד לדבר אל הכוהנים. המדרש (ויקרא רבה, אמר, פרשה כו, א) מדגיש את ההבדל בין אמירתו המוחלטת והטהורה של הבורא לבין אמירתו של האדם: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא כא, א), רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חֲנִילָאי פָּתַח (תהלים יב, ז): אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת - אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת אִמְרוֹת בָּשָׂר וָדָם אֵינָן אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת". בעוד שאצל בני אדם הדיבור עלול להיות נגוע באינטרסים, בחוסר דיוק או בלשון שאינה נקייה, האמירה האלוהית (מוחלטת) היא טהורה לחלוטין. כיוון שהמוות נתפס ביהדות כ"אבי אבות הטומאה", מבקש ריבון העולמים מהכוהנים (שעליהם להתרחק מהמוות, מ"אבי אבות הטומאה") – משרתיו בקודש – להידמות לו במידת הטהרה ולא להיטמא במילים שקריות המדרש משליך את העניין הזה על כל בני אדם ועל המנהיגים בפרט. על כך אומר המדרש: "בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם נִכְנַס לִמְדִינָה כָּל בְּנֵי הַמְּדִינָה מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְעָרַב לוֹ קִלּוּסָן, אָמַר לָהֶם לְמָחָר אֲנִי בּוֹנֶה לָכֶם דִּימוֹסִיאוֹת (מבנים ציבוריים) וּמֶרְחֲצָאוֹת, לְמָחָר אֲנִי מַכְנִיס לָכֶם אַמָּה שֶׁל מַיִם, יָשַׁן לוֹ וְלֹא עָמַד (בהטחותיו), הֵיכָן הוּא וְהֵיכָן אִמְרוֹתָיו". כלומר, מנהיג אנושי נוטה לפזר הבטחות מרשימות תחת השפעת שבחים, אך בשל מגבלותיו כיצור חולף, הבטחותיו נותרות לעיתים קרובות ללא כיסוי – תופעה הנפוצה בכל תקופות ההיסטוריה עד היום.

עדות כואבת לכך מופיעה בספר ירמיהו (פרק לד, ח-יא): "(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהֹוָה אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: (ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ: (י) וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ: (יא) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּישׁוּם {וַיִּכְבְּשׁוּם} לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת".

נאמר לנו לפי ירמיהו שצדקיהו המלך כרת ברית זו לשחרור העבדים לא מתוך רצון דתי טהור, אלא עקב המצור הכבד של צבא נבוכדנאצר על ירושלים. השחרור נועד להפוך את העבדים ללוחמים חופשיים שיגנו על העיר. אולם, ברגע שהבבלים הסירו זמנית את המצור כדי להילחם בצבא מצרים, חשו תושבי ירושלים שהסכנה חלפה ומיד "חזרו בהם" ושיעבדו את אחיהם מחדש. המהלך הזה הוכיח שהברית לא הייתה כנה אלא מניפולציה הישרדותית בלבד, כפי שקורה גם בימינו, כאשר שליטים רבים מבטיחים הבטחות ואינם מקיימים אותן. נאמר במדרש תנחומא (מטות א): "אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הֱווּ זְהִירִין בִּנְדָרִים וְאֶל תִּפְרְצוּ בָּהֶן. שֶׁכָּל הַפּוֹרֵץ בָּהֶם, סוֹפוֹ לִמְעֹל בִּשְׁבוּעוֹת. וְהַמּוֹעֵל בִּשְׁבוּעוֹת, כּוֹפֵר בּוֹ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵין לוֹ מְחִלָּה בָּעוֹלָם". המדרש מתכוון לכך: אלוהים אמר לעם ישראל: היו זהירים בנדרים ואל תנהגו בהם בקלות ראש. מי שמזלזל בנדרים, סופו שיבגוד גם בשבועותיו; ומי שבוגד בשבועותיו, כאילו כפר באלוהים עצמו – ועל חטא כזה אין לו מחילה. אין מחילה לשקר מכוון, בעבר וגם בהווה.