מהי סמיואנליזה?

​

אדגים באמצעות מקרה.

מעבר לדלת משרדי עמד בחור צעיר בן עשרים ושלוש, גבוה, חייכן ונחמד. הוא לחץ את ידי ללא היסוס וביד מלאה. ג' (כך נקרא לו) התיישב מולי והסתכל אלי. שאלתי אותו "מה הביא אותך אליי?". ג' ענה: "אני לא יודע". שאלתי, "בכל זאת, מהי הרגשתך?". עם חיוך נבוך השיב "אין לי הרבה חשק בחיים. חברה אין לי, ומוטיבציה בכלל - למשפחה, לחברים, לקריירה - גם אין לי".

​

המשכתי לדובב את ג', שלא הרבה במילים והמשיך לשגר את חיוכו המקסים וחיכה לשאלותיי. הוא למד רפואה משלימה ופניתי לברר איתו את עברו. הוא תיאר ילדות סבירה, הורים תומכים, משפחה מבוססת, וקשר טוב עם אחיו ואחיותיו. ג' סיפר שחשוב לו לעזור לאנשים, למרות שבימים אלה אין לו תשוקה ללימודים, קשה לו להתרכז וללמוד באינטנסיביות. התעניינתי בלימודיו ונראה שהוקל לו. כנראה משום שלא חש חשוף ומאוים, כי הדברים לא נגעו בו באופן אישי. הרגשתי שאינני יכול לדחוק בו יותר ועדיף להמשיך את השיחה במישור הכללי, ומשם להוביל לשיחה אינטימית וחושפנית יותר. לסיכום הפגישה אמרתי שבעיניי נצטרך לעבור כברת דרך יחד, כדי לגלות מה מפריע לו מה ומעיד אצלו על חוסר מוטיבציה. ג' אמר שיחשוב על זה ויתקשר אם ירצה לקבוע פגישה נוספת.

​

אחרי כמה ימים התקשר והביע את רצונו להמשיך. כשהגיע, שאלתי אותו מה הניע אותו לבוא. "הרגשתי את האמפתיה שלך אלי, את התעניינותך, ושעזרת לי לדבר", הוא השיב, "ולא עמדתי מול קיר". ג' גילה לי, שלפני שהגיע לפגישת הייעוץ הראשונה, הלך למטפל שישב דום מולו, וממנו יצא בתחושת מועקה גדולה יותר מזאת שבא איתה. התפתחה שיחה סביב תקופת התיכון שלו, שהתבררה כתקופה טובה מאוד עבורו, שהיה תלמיד בינוני עם הרבה חברים וחוויות טובות, יחסית.

כשהגענו לשירותו הצבאי, סיפר כי התחיל אותו במבחני גיבוש ליחידה מובחרת, אך כשל והועבר ליחידה שעסקה בפינוי של פצועים והרוגים משטח לבנון. במהלך השירות נחשף למוות, לזוועות ולסבל. בסופו של דבר ציין ג' כי היה זה שירות צבאי קשה ומעיק. בעקבות חוויות אלו פנה ללימודי רפואה משלימה, כדי לעזור לאנשים סובלים. השיחה שפעה ונעשתה פתוחה יותר, אך גם בתום הפגישה השנייה לא הבחנתי בקצה חוט, ולא יכולתי לזהות את מקור התחושות שליוו אותו: חוסר מוטיבציה, חשק, ריגושים וסיפוקים. חשבתי בתומי שמצבו הדיכאוני קשור אולי לשירותו הצבאי.

​

בפגישות הבאות דנו בכל מיני עניינים שקשורים לילדות, להורים, לזוגיות ועוד. למרות הגישוש המשותף של שנינו בחייו, לא הצלחנו להניח את האצבע על מקורות מצוקתו. ג' התמיד בפגישות, היה סבלני וטען שהן עושות לו טוב, למרות שטרם התבהרו ועלו תובנות. באחת הפגישות ג' סיפר שאמו מעודדת אותו לעסוק במה שהוא לומד, ואביו ציפה שיפנה לאקדמיה הממסדית וירכוש "מקצוע רציני", כמו עריכת דין, מנהל עסקים וכדומה - מקצועות שלא משכו אותו כלל. תוך כדי השיחה הבחנתי שכשהוא מדבר על אביו, הוא מניח לפעמים את ידו על כתפו הימנית. התעניינתי בשליחת היד שלו לעבר הכתף וג' ענה ש"משהו מכביד שם". שאלתי אותו מה נמצא על כתפו והוא ענה באחת: "ציפור". די הופתעתי מהתשובה וביקשתי לברר איזו ציפור. ג' ענה מיד: "נראה לי שיש לי עורב שחור על הכתף ואני רוצה לסלק אותו".

​

העורב הוא סוג של ציפור החיה בלהקות ובזוגיות. בעולם המודרני הפך העורב עבור הציבור הרחב לבעל חיים שלילי (העורב דווקא משמש כ"מנקה פסולת מיותרת ולעיתים מזיקה״), אבל בתולדות האדם המשמעויות היו אחרות. בעולם הקלטי, היה קשור העורב לאכילת גוויות הלוחמים במלחמה ולמוות; אצל היוונים היה העורב פטפטן מדי; בימי הביניים חשבו שהוא מזניח את הגוזלים שלו, לעומת היפנים שמעריכים אותו על שהוא מזין את הוריו; בקרב הילידים בצפון אמריקה הוא היה התגלמות האל העליון הגדול מכולם; בסין העורב הוא ציפור שקשורה לאור ולשמש; בפולחן של האל מיתרה, אל חשוב במיתולוגיה הפרסית וההינדית, היה מסוגל העורב לבטל כישופים רעים; בעולם היהודי העורב יצא ראשון מתיבת נוח, כדי לברר אם פג החורבן והתחדש העולם, והעורב גם מזין את אליהו הנביא. יחד עם זאת, העורב ניזון מפגרים ומנקה את השטח מנבלות. לכן, לאור הקשרים אלה, קשה להצביע על משהו מרכזי שמאפיין את העורב.

​

אחרי שחשפתי את ג' לסמליות של העורב, שאלתי אותו אם הוא מתחבר לכיוון מסוים הקשור לסמליות של העורב. סמל, על פי הסמיואנליזה, הוא כל דבר בעל משמעות לאדם (מחשבה, חפץ, חי, אדם), כאשר כל אדם מפתח מערך קוד סמלי אישי. לפי הסמיואנליזה - שיטת ייעוץ המבוססת על חקר הסמל והקוד האישי והסמלי של האדם - נהוג להסביר ולפרט מהם המטענים הסמליים המסתתרים מאחורי כל דבר. בדרך כלל משמעות הסמל אישית לחלוטין ולא קשורה למיתוסים הכלליים.

​

התמקדתי באפיוני העורב. ג' ענה: "משקיף בסבלנות לפני שהוא נוחת על הפגר או הנבלה". הייתה זאת הגדרה סימבולית חשובה ביותר. הצגתי לו תמונות של עורבים שחורים וביקשתי ממנו לבחור את אחת התמונות. ג' בחר בתמונה בה נראה עורב שחור על ענף לקראת זינוק. ג' תיאר שהעורב עומד מעל ראשו. שאלתי אותו מדוע בחר בתמונה הזאת ומה היא אומרת לו. ג' הדגיש שהעורב נראה כאילו הוא עומד מעליו ומחכה לטעות שלו. פניתי אליו וביקשתי לדעת אם מישהו בחייו מחכה לטעויות שלו. תשובתו הייתה מהירה ביותר ולדבריו אביו משקיף עליו ומחכה לטעויותיו, נופל עליו ומבקר אותו בחריפות. "אני נשאר כמו גוף מת, בחוסר אונים, כמו פגר שממתין לטורף, אני לא יכול לענות. הוא עבורי כוח עליון באותו רגע". הזכרתי לו, שאצל הילידים באמריקה העורב הוא ייצוג של כוח עליון, וג' השלים: "אבא הוא כוח עליון שמשתלט עלי. הוא כוח עליון. אני מפחד ליזום ולעשות דברים, כי הוא בעל היכולת והביקורת ואני לא".

​

היה זה רגע דרמטי במפגשים ביני לבין ג' והכל התחיל להשתנות. כי הוא זיהה את מקור חוסר המוטיבציה והתשוקה שלו - כל יוזמה הייתה מיד מלווה בביקורת. ג' לא סבל מחוסר מוטיבציה אלא מחרדה פנימית שכל מה שיעשה, יבוא לידי שיפוט. מחשבה זו חסמה אותו בחייו. כמובן שתובנה זאת לא פתרה את הבעיה ונדרש תהליך ארוך כדי להפנימה ולהעיז לעזוב את השופטים שלו (אבא שלו ובעיקר הוא עצמו).

 

בסמיואנליזה, תובנות אינן מספיקות. התובנות בדרך כלל שכליות, והן זקוקות לחדור לרובד הרגשי והאמוציונאלי שבאדם. מדובר בתהליך, בטפטוף מהרציו למימד התחושתי.

 

ג' החל לחוש כעס כלפי אביו, המכתיב לו את החיים ומחבל ברצונותיו. כעס הוא רגש מסוכן, כי אם אדם טובע בו, הוא עלול לא לצוף מעליו ולא להשתחרר ממנו. בסופו של דבר, הוא יכעס על כל העולם ובעיקר על עצמו - מה שיתסכל אותו. והכעס יהפוך לכאוס אישי. המשכנו לבדוק את הסמליות של העורב - אבא, ואיך ג' מדמיין אותו. ג' היה צריך להבין, שאביו היה אדם מתוסכל והתסכול מתבטא באינספור סמלים, שחלקם הופנו לכיוונו של ג'. ציפיותיו של האב מעצמו היו כה גדולות, שלא הצליח לספק אותן והעביר אותן לבנו ג'. אין זה משנה מה ג' היה עושה עבור אביו, זה לא היה מספיק.

​

עבור ג', היה ברור שתפישתו את עצמו הובילה אותו למחוזות אפלים, שם לא זיהה נקודות אור. המילה עורב, כפי שצוין למעלה, מגיעה בין היתר מלשון "ערב" - תחילת החשיכה והלילה, במיוחד כשמדובר בעורב שחור. ברגע זה החלה תקופה קשה במפגשים בינינו, שהתאפיינו בדריכה במקום ובחוסר התקדמות. הסמיואנליזה מגדירה פרק זה במפגשים כתקופת קיפאון, שבה ג' הרגיש מתוסכל מאוד. הייעוץ בסמיואנליזה דורש מה"מוביל" ללמוד להיות סבלן ולהבין שקיפאון, ״רגרסיה״ בלשון הפסיכולוגיה, אינה תופעה שלילית, אלא מהווה פרק חשוב שפותח צוהר להתקדמות. על ה"מוביל" (המטופל) לקבל את שהוא חווה ובמקום להילחם הוא ינסה לבחון מה קורה לו.

​

השמעתי לג' קטעים מוזיקליים, שאחד מהם אופיין בצלילים שמימיים - מתוך יצירה של ז'ביגנייב פרייזנר (Zbigniew Preisner). זאת משום שכשאדם מקשיב למוזיקה, הוא נחשף לקוד הסמלי האישי שלו. ג' התחבר מאוד וזאת הייתה הזדמנות להראות לו עד כמה הוא רוחני. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגיש כי יש בו משהו חיובי, וכי אינו רק מכווץ ומנוטרל. ג' התלהב.

 

מכאן התחיל תהליך של זיהוי המרכיבים החיוביים באישיותו, שנמשך לאורך תקופה, הוביל שינויים רבים ועזר לשכתב את סיפורו האישי כחיובי יותר. מבחינת הסמיואנליזה, היו אלה העורב והמטען הסמלי שמתלווה אליו, שסללו את הדרך לשינוי אצל ג'. כיום הוא מטפל ידוע ברפואה משלימה, איש משפחה שמודע לעצמו, ובעל מוטיבציה ותשוקה לחיים.

סיפור המקרה הובא על פי הסכמתו של ג' והפרטים הוסוו על מנת לטשטש את זהותו.

​

​

פיתוח הסמיואנליזה

​

הסמיואנליזה עזרה לי מאוד ברגעים קשים ביותר בחיי. הסמיואנליזה היא שיטת ייעוץ אישי המתבססת על תיאוריה שמשלבת היסטוריה, סמיולוגיה (תורת הסמלים) ומקצועות אחרים. הסמיואנליזה היא תוצאה של כל מה שלמדתי וקראתי (פילוסופיה, ספרי דת, פסיכולוגיה, פסיכואנליזה, סוציולוגיה, סמיולוגיה ועוד...), של חוויות ותלאות אישיות, ושל מפגשים עם אנשים שביקשו עזרה ותמיכה.

 

כשלמדתי היסטוריה וסמיולוגיה באוניברסיטה, הבנתי שמה שמעניין אותי הוא ההיסטוריה הפרטית של האדם ובעיקר תולדותיו (השתלשלות האירועים המרכיבים אותו). הבנתי שהתנהגותו, תגובותיו ומחשבותיו של בן אנוש מותנות בשלושה מרכיבים: המולד (מה שהאדם מקבל מבחינה גנטית), הסביבה (משפחה, חינוך ותרבות), והשתלשלות חייו. קלטתי שהאדם מתקשר עם עצמו ועם העולם הסובב אותו באמצעות סמלים (כל דבר שהוא בעל משמעות עבורו). הבנתי שהסמלים הם קודם כל אישיים ותלויים בהגדרות של האדם עצמו.

​

הסמליות מתבטאת בדיבורו (מילה היא סמל - חקר הסמל החל במילים), בהתנהגותו ובגופו של האדם. הסמיואנליזה עוסקת בתקשורת המילולית והלא מילולית. אם התקשורת המילולית די ברורה לנו, התקשורת הלא מילולית מוכרת פחות. בדרך כלל חושבים שהיא עוסקת רק בשפת גוף (Body (Language. אך למעשה התקשורת הלא מילולית נוגעת בתחומים רבים כמו המורפולוגיה (מבנה הגוף), צורות מגע, חלומות, מחלות, יצירה, הרגלי איכלה, הרגלי התנהגות, נראות, ועוד... המשקל שלה עצום למרות היעדרותה מהמחקר. רק בעשורים אחרונים החלו חוקרים מתחומים רבים לעסוק בתקשורת הלא מילולית (פסיכולוגיה, פסיכואנליזה, חקר המוח...).

​

המושג סמיואנליזה מקורו בשלוש מילים בשפה היוונית. "סמיון" שהיא סימן, סמל; "סמיוזיס" שפירושה משמעות ו"אנלוזיס" שמובנה פירוק ביוונית ולא ניתוח. כשאנו מפרקים את הסמלים האישיים של האדם אנו יכולים להגיע למשמעותם. חוסר יכולת של האדם להגדיר דברים הקורים בחייו, אפילו אם הם פשוטים, מנכיח מבוכה גדולה ולעיתים הפרעות מגוונות בגופו ובנפשו של האדם. הדימוי העצמי של האדם מושתת על סיפור שהוא מספר לעצמו, אני קורא לזה "מיתוס אישי". מיתוס ביוונית הוא סיפור דמיוני, מכונן, מייסד, ומסביר תופעות קוסמיות ואנושיות שמכוונות את האדם בחייו. "המיתוס האישי" מתבסס על דמיונו הפרטי של האדם, לעיתים מנותק מהמציאות, ועוזר לו לחיות את חייו לטוב ולרע. אם האדם חושב שהוא לא מוצלח, סיכוי שהוא יתנהג בהתאם כנגד עובדות החיים. אני מכיר אנשים מוכשרים ביותר שלא מסוגלים לחשוב לרגע שהם שווים בעיני עצמם או האחרים. המיתוס האישי, הוא סיפור מורכב ממילים שהן סמלים בעצמן. רצף המילים יוצר נרטיב, לכן באמצעות הסמיואנליזה מפרקים את המיתוס האישי ומשנים את הנרטיב. מספרים נרטיב חדש העוזר לשיפור חיי האדם.

​

האדם מחפש וודאות בחייו למרות שהדבר הכי וודאי בעולמנו הוא האי-וודאות. האי-וודאות גורמת לתסכול, לפחד, לחרדה ולהרבה הפרעות אחרות. הקוד הסמלי של האדם המתבטא במיתוס האישי אמור להנכיח סוג של וודאות מדומה. הוודאות מתבטאת בהגדרות שאנו מעניקים לדברים ולאנשים שאנו פוגשים. אנו כבני אדם מתקשים לחיות בלי הגדרות.

​

הסמל מורכב מחומר, צורה והגדרה. למשל, אני יכול לשבת על כסא כי זיהיתי באמצעות חוש הראייה חומר וצורה, והגדרתי - כלומר נתתי שם לדבר. אני אומר לעצמי: "זה כסא" ואז אני מתיישב עליו. אם אני לא יכול להגדירו, לא אשב על הכסא. לעומת הסמל, הסימן מאפשר זיהוי של חפץ, אדם או מחשבה ללא יכולת להגדירו. מטרת הסמיואנליזה היא להפוך את הסימן לסמל כדי ליצור תחושה חיובית. ללא יכולת או ללא צורך?

​

בסמיואנליזה אין מטפל (אקטיבי) ומטופל (פסיבי), אלא יש "מוביל" (מטופל) מי שמבקש תמיכה או סיוע. הוא נקרא "מוביל" כי הוא מכיר את חייו ומדריך אותי למימוש רצונותיו, וישנו "המלווה" (מטפל) שנותן את התמיכה ואת הסיוע. היתרון שלי כמלווה על המוביל אינו בידע שלי אלא בזה שאני לא הוא. המוביל מזהה את העולם שלו רק מזווית מסוימת, אני כמלווה יכול לאתר נקודות בחייו שהוא לא מסוגל לגלות. המלווה חייב להיות אמפאתי כדי ליצור "כימיה" עם המוביל. כל המפגשים הם "שיחת פינג-פונג", חשוב שהמוביל ירגיש שהוא לא לבד בתהליך. המפגשים הם מסע, כברת דרך שעושים ביחד המוביל והמלווה.

​

הגישה הסמיואנליטית מאמינה בתהליכים. אין שום מגיה. לפעמים מובילים שואלים כמה מפגשים דרושים לפתור בעיה זו או אחרת. תשובתי פשוטה: "אני לא יודע". המוביל ירגיש אם הוא מיצה את עצמו בתהליך ויידע לסיים אותו.

​

הסמיואנליזה אינה מתמחה בתחום מסוים. העולם הסמלי שייך לכל סוג של הפרעה. הסמלים מהווים מכנה משותף לחוסר נוחות, לדיכאון, לחרדה, לבעיות זוגיות, לקשיים בתעסוקה ועוד... מחלות פיזיות כרוניות וקשות, אפילו סופניות מקבלות מענה כי הסמיואנליזה מציעה לתת משמעות למחלה, מה שבדרך כלל משנה משהו בעוצמתה. בדיקת הקוד הסמלי ושכתובו ישפרו במקצת ולעיתים הרבה בחייו של האדם. אנשים שסובלים ממחלות נפשיות (סכיזופרניה, הזיות, הפרעת אישיות...) מקבלים גם הם מענה כי ניתן לעבוד על העולם הסמלי שלהם. מי שמסוגל להתמודד עם התכנים שבהזיות ובמחשבות, יכול להגיע לפענוח המרגיע וליצור איכות חיים.

​

הסמיואנליזה מאמצת תפיסה סיסטמית, מערכתית, כלומר האדם הוא גוף ונפש ומושפע מסביבתו האישית. ברוב המקרים קיימים מפגשים עם בני משפחה של המוביל כדי לשפר את התקשרות הסביבתית ולהביא מבט חדש על ההפרעה. גם נדרשים לפעמים מפגשים מקבילים עם בני המשפחה, חברים, בני זוג ועוד... אך כמובן אין הדבר הכרחי.