"עבדות אני נותן לכם": מודל המנהיגות המקראי מול הריאליזם הפוליטי

מטות מסעי תשפו

רפאל רוזנר

"עבדות אני נותן לכם": מודל המנהיגות המקראי מול הריאליזם הפוליטי

כתוב בפרשת מטות:

(במדבר לא א)

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:

הבורא דיבר אל משה ואמר לו: תנקום את נקמתם של בני ישראל במדיינים, ולאחר מכן תמות ותצטרף אל אבותיך (אל עמך). הציווי מגיע בעקבות חטא בעל פעור (במדבר בפרק כ"ה), שבו המדיינים (יחד עם המואבים) החטיאו את בני ישראל בזנות ובעבודה זרה, דבר שגרם למגפה קשה בעם. הנקמה כאן נועדה לעשות צדק היסטורי ולסגור את החשבון הזה. על בצוע הציווי הזדרז משה למרות שידע שמיד לאחר הנקמה במדין הוא ימות וכך אומר המדרש:

(מדרש רבה מטות כב ב)

נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּךָ (במדבר לא, ב), רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִלּוּ הָיָה רוֹצֶה משֶׁה לִחְיוֹת כַּמָּה שָׁנִים הָיָה חַי, שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְקֹם וְאַחַר תֵּאָסֵף, תָּלָה הַכָּתוּב מִיתָתוֹ בְּמִדְיָן, אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחוֹ שֶׁל משֶׁה, אָמַר בִּשְׁבִיל שֶׁאֶחְיֶה יְעַכֵּב נִקְמַת יִשְׂרָאֵל, מִיָּד (במדבר לא, ג): וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא, אֲנָשִׁים, צַדִּיקִים.

המדרש משבח את משה רבנו, שבחר שלא לעכב את המלחמה במדין כדי להאריך את חייו שלו, אלא מיהר לצאת אליה כדי לא לעכב את ישועתם ונקמתם של עם ישראל. בהמשך המדרש כתוב:

(ברשית רבה מטות כב ו)

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כְּתִיב בִּיהוֹשֻׁעַ (יהושע א, ה): כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם משֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ.

המדרש מביא פסוק מתחילת ספר יהושע:

(ספר יהושע א ה)

לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ, לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ:

אלוהים אומר את המילים הללו ליהושע בן נון מיד לאחר מות משה רבנו, כשהוא ממנה אותו להוביל את עם ישראל אל הארץ המובטחת. אף אדם לא יוכל לעמוד מולך או לנצח אותך כל ימי חייך. כמו שהייתי עם משה והגנתי עליו, כך אהיה איתך ואגן עליך. אני לא ארפה ממך (לא אעזוב את ידי ממך) ולא אנטוש אותך. זאת הייתה הבטחה ליהושע. המדרש בעקבות פסוק זה מעיר ומצהיר:

(ברשית רבה מטות כב ו)

וְהָיָה צָרִיךְ יְהוֹשֻׁעַ לִחְיוֹת מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, כְּמשֶׁה רַבֵּינוּ.

הבורא הבטיח ליהושע שיחיה בדיוק כמשה רבנו ובספר דברים (לד ז) נאמר לנו שמשה מת בן מאה ועשרים שנה, כלומר יהושע היה גם כן היה צריך לחיות כמאה עשרים שנה אלא כתוב שהוא חי רק מאה ועשר שנים:

(ספר יהושע כד כט)

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן עֶבֶד יְהוָה בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים:

בצדק שואל המדרש:

(ברשית רבה מטות כב ו)

וְלָמָּה נִתְקַצְּרוּ שְׁנוֹתָיו עֶשֶׂר שָׁנִים?,

ועונה המדרש במקום:

(ברשית רבה מטות כב ו)

בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּךָ, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְבַּשֵֹּׂר בְּשׁוֹרַת מָוֶת לֹא אֵחַר הַדָּבָר אֶלָּא נִזְדָּרֵז, וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה.

כאשר אמר הבורא למשה: "נקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים, ולאחר מכן תמות ותצטרף אל אבותיך", למרות שמשה קיבל בכך בשורת מוות, הוא לא התעכב אלא הזדרז ושלח את הצבא מיד. הקטע מתאר את גדלות רוחו ונאמנותו של משה רבנו, אשר לא דחה את היציאה למלחמה במדיין כדי להאריך את חייו, אלא הזדרז למלא את מצוות ה' במחיר חייו שלו.

המדרש מפרט למה הבורא הוריד עשר שנים מחיי יהושע:

(ברשית רבה מטות כב ו)

אֲבָל יְהוֹשֻׁעַ כֵּיוָן שֶׁבָּא לְהִלָּחֵם עִם שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, אָמַר אִם אֲנִי הוֹרְגָם מִיָּד, מִיָּד אֲנִי מֵת כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּינוּ, מֶה עָשָׂה הִתְחִיל מְעַכֵּב בְּמִלְחַמְתָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יא, יח): יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה

אבל יהושע, ברגע שבא להילחם עם שלושים ואחד המלכים, אמר: "אם אני הורג אותם מיד, אני אמות מיד (לאחר מכן), בדיוק כפי שקרה למשה רבנו". מה עשה? התחיל לעכב ולהאריך את המלחמה איתם, שנאמר (יהושע יא יח) "יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה".

לסיום אומר המדרש:

(ברשית רבה מטות כב ו)

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכָךְ עָשִׂיתָ, הֲרֵינִי מְקַצֵּר שְׁנוֹתֶיךָ עֶשֶׂר שָׁנִים. אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי יט, כא): רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם.

כדי לחדד את הניגוד בין מודל המנהיגות היהודי לבין התפיסה המדינית הריאליסטית, הדמות המרכזית שמציבה את האינטרס הפרטי של המנהיג במרכז היא אכן ניקולו מקיאוולי בספרו המפורסם "הנסיך" Il) Principe, ) שנכתב ב-1513. אצל מקיאוולי, האינטרס העליון של המנהיג הוא שימור השלטון, היציבות והכוח שלו, והוא רשאי – ואף חייב – להשתמש בכל אמצעי לשם כך, גם אם הדבר נוגד את המוסר הרגיל. כך הוא כותב:

("הנסיך", פרק טו)

לכן, נסיך שרוצה לשמור על שלטונו חייב ללמוד איך לא להיות תמיד טוב, ולדעת להשתמש בטוב או ברע לפי הצורך.

בפרק זה מסביר מקיאוולי כי מנהיג שינסה לנהוג תמיד בטוב ובחסידות (כפי שמצפים ממנו המקורות הדתיים) יביא בסופו של דבר לחורבנו האישי ולחורבן מדינתו. האינטרס הפרטי וההישרדותי של המנהיג דורש ממנו לדעת "לא להיות טוב":

בניגוד לציווי המקראי שהמנהיג יהיה אהוב וקשוב, מקיאוולי טוען כי מנקודת מבט של אינטרס אישי ושמירה על הכוח, עדיף למנהיג להישען על פחד, משום שהפחד נמצא בשליטתו המלאה של המנהיג, בעוד האהבה תלויה בציבור:

כמו שמקיאוולי כתב את "הנסיך" כמדריך לשליט, הפילוסוף והיועץ המלכותי ההודי קאוטליה (Kautilya) כתב בסנסקריט כאלפיים שנה לפניו את ה"ארתשאסטרה" (Arthashastra) –  ספר יסוד במדע המדינה, הכלכלה והאסטרטגיה הצבאית ובו כותב.

("הארתשאסטרה" ["ספר התועלת"] ", ספר 7, פרק 1)

המלך המבקש להרחיב את שלטונו... צריך תמיד לחשוב על האינטרס של מדינתו כעל הערך העליון. כל אמצעי – בין אם הוא ישר או מרמה – מוצדק אם הוא משרת את שימור הכוח של הממלכה ואת החלשת אויבי

ההיסטוריון האתונאי תוקידידס  ( - Thucydides(המאה ה-5 לפנה"ס), בספרו "תולדות מלחמת פלופונסוס", הניח את היסודות לריאליזם הפוליטי. הוא כותב:

")תולדות מלחמת פלופונסוס, ספר ה', 89)

הרי אתם יודעים כמונו, שעל פי דרכו של עולם, הצדק מחייב רק כאשר הכוחות שווים; אך החזקים עושים את מה שביכולתם לעשות, והחלשים סובלים את מה שעליהם לסבול.

בספרו המכונן "לווייתן" הפילוסוף תומאס הובס (המאה ה17) מסביר שהאינטרס הפרטי של בני האדם הוא הישרדות ופחד ממוות אלים. כדי למנוע מצב של "מלחמת הכל בכל", בני האדם מוותרים על חירותם לטובת שליט אבסולוטי (הלווייתן). הובס, כמו מקיאוולי, האמין שהשליט חייב להחזיק בכוח בלתי מוגבל כדי לשמור על הסדר, וכי אין לשפוט את פעולות השליט בכלי מוסר רגילים, שכן ללא הכוח שלו החברה תתפרק.

הוגים אלו –ראו במנהיג ישות שתפקידה המרכזי הוא הפעלת כוח ריאליסטית, מתוך הנחה שטבע האדם רע מיסודו ורק פחד או אינטרס מחושב יכולים לנהל אותו.

כשבוחנים את דמות המנהיג במחשבה היהודית, המושג "אינטרס פרטי" מקבל תפנית ייחודית. בניגוד לתפיסות פוליטיות קלאסיות שבהן מטרת המנהיג היא שימור כוחו, המקורות המקראיים, חז"ל וחכמים מייצרים פרדוקס מובנה: האינטרס הפרטי של המנהיג האמיתי אמור להתבטל לחלוטין בתוך הכלל, אך דווקא ביטול זה הוא שמקנה לו את מעמדו.

המנהיג האולטימטיבי במקרא הוא משה, והתכונה המרכזית המיוחסת לו היא הענווה המוחלטת, המייצגת את היעדר האינטרס האישי:

(במדבר י"ב, ג')

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

במובן העמוק, משה אינו חפץ בתפקיד מלכתחילה ורואה בו עול, כפי שהוא משיב במעמד הסנה:

ספר שמות פרק ד

(יג) וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח:

כלומר משה אומר: אנא שלח מישהו אחר (לא אותי)

האינטרס הפרטי של משה הוא דווקא השקט וההתבודדות.

כאשר העם חוטא בחטא העגל, ואלוהים מציע למשה הצעה הקוסמת לאינטרס הפרטי והמשפחתי שלו – להשמיד את העם ולהקים ממנו שושלת חדשה: "הַנִּיחָה לִּי... וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות ל"ב, י') – משה מסרב בתוקף. הוא מעמיד את קיומו שלו בסכנה למען הכלל ואומר:

(שמות ל"ב, ל"ב)

"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתַבְתָּ."

התורה מכירה בכך שכוח שלטוני עלול לעורר אינטרסים אישיים הרסניים. משום כך, בפרשת המלך בספר דברים, מוצבים גבולות נוקשים שמטרתם למנוע מהמנהיג להפוך את המלוכה לכלי לסיפוק דחפים נרקיסיסטיים או צבירת הון אישי:

(דברים י"ז, ט"ז-כ')

"רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבָו וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו." 

כלומר רק שהמלך לא יצבור לעצמו סוסים רבים... ושלא יקח לו נשים רבות כדי שלבו לא יסטה מן הדרך, וגם שלא ירבה לעצמו כסף וזהב בצורה מופרזת... וכל זאת כדי שלא יתגאה ויתנשא מעל אחיו (בני עמו.(

חז"ל מעמיקים תפיסה זו ומגדירים את המנהיגות כעול וכעבדות. במסכת הוריות (י א) מסופר על רבן גמליאל דיבנה (שהיה הנשיא – ראש ההנהגה היהודית בארץ ישראל) ורבי יהושע בן חנניה מחכמי הסנהדרין הבולטים, שניהם מפליגים יחד בספינה. במהלך ההפלגה, האוכל של רבן גמליאל אזל, בעוד של רבי יהושע היה סולת רזרבית שהצילה אותם מרעב. רבן גמליאל הופתע מהתושייה של רבי יהושע ושאל אותו: "מניין ידעת שתהיה כזו עכוב בזמן הנסיעה, שהבאת סולת נוספת".? רבי יהושע, שהיה גאון עצום באסטרונומיה ומתמטיקה, ענה לו שישנו כוכב אחד שעולה פעם ב-70 שנה ומטעה את הספנים, ולכן הוא נערך לעיכוב בים. רבן גמליאל נדהם מהחכמה המדעית של רבי יהושע ואמר לו: "כל כך הרבה חכמה יש בידך, ואתה צריך לעסוק לפרנסתך בפחחות כדי להתקיים?". בתגובה, רבי יהושע העביר את זרקור הביקורת מרצונו שלו אל הכלל, ואמר לרבן גמליאל: "במקום לתמוה עליי, תתפלא על שני תלמידים אחרים שנמצאים ביבשה...". הוא מציג בפני הנשיא את רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא – שני גאוני עולם שמסוגלים לחשב חישובים מתמטיים בלתי נתפסים ("כמה טיפות יש בים"), אך חיים בעוני מחפיר ואין להם אפילו בגד ראוי או לחם לאכול. כשרבן גמליאל שומע על המצב, הוא מרגיש אחריות כנשיא ומחליט מיד "להושיבם בראש" – כלומר, למנות אותם לתפקידי הנהגה ופרנסים של הציבור, דבר שיעניק להם גם משכורת מכובדת ויחלץ אותם מהעוני. אלא שהחכמים הללו היו ענוותנים וברחו מהכבוד, ולכן סירבו להגיע בפעם הראשונה שנקראו לפני רבן גמליאל. כשהם מגיעים לבסוף לאחר הפצרות, רבן גמליאל מזהה את החשש שלהם ומנחית עליהם את אחד המשפטים המפורסמים ביותר בהגות היהודית על מנהיגות:

(הוריות, דף י, עמוד ב)

 כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!"

כלומר האם נדמה לכם שאני מעניק לכם שררה,כוח? תפקיד של משרתי ציבור אני מטיל עליכם.

המנהיג נדרש לניקיון כפיים מוחלט מרווח אישי. שמואל הנביא, בנאום הפרידה שלו מהעם, מדגיש שלא הפיק שום תועלת פרטית מתפקידו:

ספר שמואל א פרק יב

(ג) הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהֹוָה וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם:

(ד) וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה:

כלומר: הנני, כאן אני. העידו נגדי בפני ה' ובפני המלך שהוא מָשַׁח: את השור של מי לקחתי? את החמור של מי לקחתי? את מי עשקתי או ניצלתי? את מי רמסתי או שברתי? מיד של מי לקחתי שוחד כדי לעצום עיניים ולהתעלם מהצדק? (אם עשיתי משהו מזה), אמרו לי ואני אשיב לכם את הגזֵלה.

והם (העם) ענו לו: "לא עשקת אותנו, לא רמסת אותנו, ולא לקחת מאף אדם דבר.

הרמב"ם (רבי משה בן מיימון) במשנה תורה (הל' מלכים פרק ב, טי י. יא) פוסק שהמלך או המנהיג נדרש לענווה פנימית עמוקה יותר. הוא פותח ואומר שדווקא מפני שהתורה העניקה למלך כבוד עצום וחייבה את העם כולו לנהוג בו ביראה, כך במקביל היא ציוותה עליו שבתוך תוכו, לבבו יהיה שפל, צנוע ומרוקן לחלוטין מגאווה ויוהרה, כפי שמזהירה התורה בפירוש שאסור לליבו להתנשא מעל אחיו.

מתוך כך, על המלך לנהוג בחמלה וברחמים כלפי כל אזרחיו, מהפשוטים שבהם ועד למכובדים ביותר, לעסוק באופן פעיל בצרכיהם ובטובתם, ולשמור בקפדנות על כבודו של האדם החלש ביותר בחברה. כאשר הוא פונה אל הציבור, אסור לו לדבר אליהם מלמעלה למטה, אלא עליו לדבר ברכות ובגובה העיניים, כפי שעשה דוד המלך שקרא לציבור "שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי" (דברי הימים א כח,ב)", וכפי שייעצו הזקנים לרחבעם שהמנהיג הוא בראש ובראשונה משרתם של האנשים.

לסיכום קובע הרמב"ם שהמלך, המנהיג חייב לנהוג תמיד בענווה יתרה וקיצונית, ומזכיר שאין לנו מנהיג גדול יותר ממשה רבנו, ובכל זאת משה אמר על עצמו בביטול מוחלט "ונחנו מה" (שמות טז ז) – מה אנחנו בכלל? מעבר לענווה, המנהיגות דורשת כושר ספיגה פסיכולוגי עצום: על המלך לשאת על גבו בסבלנות אין קץ את הטרחה, את המשא, את התלונות ואת הכעס של העם, בדיוק כפי שאומנת נושאת בזרועותיה תינוק יונק וסופגת את כל צרכיו ומצבי רוחו בחמלה.

שבת שלום