החטא כחֶסֶר והתשובה כגילוי הזהות

האזינו תשפז

רפאל רוזנר

החטא כחֶסֶר והתשובה כגילוי הזהות

פרשת הַאֲזִינוּ נקראת כמעט תמיד בשבת שבין ראש השנה ליום כיפור ("שבת שובה"), והשירה כולה עוסקת בחטא, בעונש, ובחזרה של עם ישראל אל הבורא. הפסוק הראשון של פרשת האזינו מתחיל במילים:

דברים לב א

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי."

צריך להאזין, צריך לשמוע. האם באמת אנו יודעים להאזין ולשמוע? להאזין ולשמוע אל מי או אל מה?

במדרש תנחומא מקשרים את האזנה למושג התשובה:

במדרש תנחומא (האזינו א) כתוב:

"אָדָם נִמְשָׁל לִשְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת, בִּתְחִלָּה כְּשֶׁנּוֹלַד, נִדְמֶה כְּטָלֶה שֶׁהוּא רַךְ, וּמִתְגַּבֵּר כְּשׁוֹר. כְּשֶׁגָּדֵל וְנַעֲשֶׂה תְּאוֹמִים, כְּלוֹמַר שָׁלֵם, וְגָדֵל בּוֹ יֵצֶר הָרָע. וּתְחִלָּתוֹ חַלָּשׁ כְּסַרְטָן, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁנִּתְגַּדֵּל, נִתְגַּבֵּר כְּאַרְיֵה. וְאִם חוֹטֵא, נַעֲשֶׂה כִּבְתוּלָה. וְאִם מוֹסִיף עֲוֹנוֹת, שׁוֹקְלִים אוֹתוֹ בְּמֹאזְנַיִם. וְאִם יַעֲמֹד בְּמִרְדּוֹ, מוֹרִידִין אוֹתוֹ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית, שְׁאוֹל וְגֵיהִנָּם, כָּעַקְרָב הַמֻּטָּל לָאָרֶץ וְלַשִּׂיחִין. וְאִם יָשׁוּב, זוֹרְקִין אוֹתוֹ לַחוּץ, כְּמוֹרֶה הַחֵץ בַּקֶּשֶׁת."

מדרש זה מדמה את חיי האדם, שלבי התפתחותו הפיזית והרוחנית, ואת מאבקו המוסרי לשמונת המזלות הראשונים בגלגל המזלות. בשלב הראשוני של החיים, התינוק הנולד הוא רך וחסר ישע כטלה, אך ככל שהוא מתפתח פיזית הוא אוגר כוח ומתחזק כשור. כשהוא מתבגר, הוא מגיע לשלמות גופנית ושכלית בבחינת "תאומים" (שניים שהם אחד, אדם שלם, אמור להיות מאוזן), אך דווקא ברגע זה מתעורר בו בעוצמה יצר הרע. במאבק הראשוני מול יצר הרע האדם עדיין חלש ונגרר כסרטן שזוחל לאחור, אך ככל שמתבססות בו תכונותיו והוא מתבגר, מגייס כוחותיו הופך אותו לחזק ועז כאריה.

מכאן עובר המדרש לתאר את שרשרת התגובות השמימיות והרוחניות לפי מעשיו של האדם: אם האדם נכנע ליצרו וחוטא, נשמתו מאבדת את עוצמתה והופכת טהורה-חסרת-אונים או מבוישת כבתולה. אם הוא מוסף לחטוא ולא מתקן את דרכיו, מגיעה עת דין בשמיים שבה שוקלים את זכויותיו מול חובותיו במאזניים. במידה והאדם מתעקש להישאר במְרָדוֹ ואינו מתחרט, עונשו קשה והוא מורד לדיוטה התחתונה ביותר – אל שאול וגיהינום, בדומה לעקרב שמצוי למטה בארץ, במקומות נמוכים ושפלים בין השיחים. אולם, במידה והאדם מתעשת ומחליט לשוב בתשובה, כוח התשובה נמשל לקשת: כפי שהחץ נורה בעוצמה רבה מתוך הקשת ומזנק למרחקים, כך מורחק האדם מן החטא והעונש ונזרק מחוץ לגיהינום אל דרך חדשה.

המדרש אומר:  "וְאִם יָשׁוּב" כלומר יעשה תשובה. מהו בעצם תהליך התשובה?

התשובה ביהדות היא תהליך רוחני, נפשי ומעשי של חזרה למצב המקורי והטהור מחוץ לחטא – שיבה אל הבורא, אל המוסר, ואל העצמי האמיתי של האדם לאחר שחטא או סטָה מדרכו.

במשנה תורה קובע הרמב"ם מהו תהליך התשובה (הִלְכוֹת תְּשׁוּבָה פֵּרֶק א):

-עזיבת החטא: הפסקה בפועל של המעשה השלילי. 

-חרטה: הכרה פנימית ועמוקה בכך שהמעשה היה מוטעה.

-ויידוי:ביטוי מילולי של החטא ("חטאתי, עוויתי, פשעתי") המביא למודעות מלאה.

-קבלה לעתיד: החלטה נחושה שלא לחזור על המעשה שוב.

לפי הרמב"ם, חובה לשוב ולהתוודות תקפה לגבי כל עבירה שבתורה, בין אם אדם נכשל באי-קיום מצווה שנדרש לעשות (עשה) ובין אם עבר על איסור (לא תעשה). חיוב הווידוי קיים בין אם החטא נעשה בכוונה תחילה (זדון) ובין אם מתוך טעות או חוסר תשומת לב (שגגה). הרמב"ם מציין כי החלק המעשי-הלכתי של הליך התשובה הוא הווידוי בפה לפני הבורא ("ווידוי דברים"). חרטה בלב בלבד אינה מספקת מבחינה הלכתית. הרמב"ם מסתמך על הפסוק בספר במדבר "והתוודו את חטאתם אשר עשו" כדי להוכיח שהאמירה המפורשת של החטא בפה היא גזירת הכתוב. אמירת הווידוי עצמה נחשבת כתרגום המעשי של מצוות עשה מתוך תרי"ג המצוות.

לפי הרמב"ם יש תנאי לווידוי:

הלכות שתובה פרק ב ה

"כָּל הַמִּתְוַדֶּה בִּדְבָרִים, וְלֹא גָמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזֹב--הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְטוֹבֵל, וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ, שְׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת, עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ; וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב, יְרֻחָם" (משלי כח,יג).  וְצָרִיךְ לִפְרֹט אֶת הַחֵטְא, שֶׁנֶּאֱמָר "אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב" (שמות לב,לא)."

הרמב"ם (הלכות תשובה) מעמיד במרכזו את התנאי היסודי לתשובה אמיתית: החרטה הלבבית וקבלה לעתיד, לצד הווידוי המפורט בפה. בחלקו הראשון, הרמב"ם משווה אדם שמתוודה במילים אך אינו מחליט בלב שלם לעזוב את החטא, לאדם הטובל במקווה טהרה כשהוא מחזיק בידו שרץ (שהוא טמא) - מנוע טהרה. כשם שהטבילה אינה מועילה כלל כל עוד השרץ בידו של הטובל, כך גם מילות הווידוי והבקשה לסליחה אינן בעלות ערך פנימי או מוסרי אם החוטא ממשיך להחזיק בחטא ואינו מתכוון לנתק ממנו מגע. היסוד לכך מובא מתוך פסוק במשלי, "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב, יְרֻחָם", המלמד כי הרחמים והמחילה מותנים בשילוב הבלתי נפרד בין הניסיון לתקן ולבקש סליחה ("ומודה") לבין הנטישה בפועל של המעשה הרע ("ועוזב"). בחלקו השני של הציטוט, מוסיף הרמב"ם תנאי מעשי לווידוי עצמו: הפירוט. אין די באמירה כללית וסתומה של בקשת סליחה, אלא יש צורך לציין באופן מפורש את המעשה המדויק שנעשה. הלכה זו נלמדת מדברי משה רבנו לאחר חטא העגל, שבהם אינו מסתפק באמירה גורפת שהעם חטא, אלא פורט ומגדיר את האופי המדויק של המעשה - "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב". שילוב שני החלקים מראה כי תשובה מורכבת מהכרה ברורה ומפורטת בחטא, לצד נכונות פנימית עמוקה וכנה להשליך אותו כליל ולא לחזור עליו עוד.

שואל הרמב"ם מהי תשובה גמורה ועונה:

הלכות תשובה, פרק ב', הלכה א'

"אֵיזוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה--זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ, וְאִפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, וּפֵרַשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה, לֹא מִיִּרְאָה וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כּוֹחַ.  כֵּיצַד:  הֲרֵי שֶׁבָּא עַל אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה, וּלְאַחַר זְמָן נִתְיַחַד עִמָּהּ וְהוּא עוֹמֵד בְּאַהֲבָתוֹ בָּהּ וּבְכוֹחַ גּוּפוֹ, וּבַמְּדִינָה שֶׁעָבַר בָּהּ, וּפֵרַשׁ וְלֹא עָבַר--זֶה הוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה.  הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר "וּזְכֹר, אֶת-בּוֹרְאֶיךָ, בִּימֵי, בְּחוּרֹתֶיךָ" (קוהלת יב,א)."

דברי הרמב"ם הללו מגדירים את הדרגה הגבוהה ביותר של תיקון רוחני ומוסרי – "תשובה גמורה". הרמב"ם מסביר כי המבחן האמיתי והבלעדי לתשובה שלמה אינו נמדד בדיבורים, בווידויים או בחרטה ערטילאית, אלא בעמידה בפועל במבחן המציאות. תשובה גמורה מתרחשת כאשר אדם נקלע בדיוק לאותה סיטואציה שבה חטא בעבר, יש בידו את הנגישות, היכולת וההזדמנות לחזור על המעשה, והוא בוחר במודע לפרוש ולא לחטוא. הדגש המרכזי כאן הוא מניע הפרישה: האדם נמנע מהחטא אך ורק מתוך התשובה והשינוי הפנימי שעבר, ולא בשל סיבות חיצוניות כמו פחד מסיכון, עונש, בושה, או מחמת ירידה ביכולתו הפיזית והזדקנות. כדי להמחיש זאת, הרמב"ם מביא דוגמה קונקרטית של אדם שחטא בעריות, ולאחר זמן מה מוצא את עצמו שוב ביחידות עם אותה אישה, באותו מקום, כשהוא עדיין חושק בה ויצרו בשיא כוחו, ובכל זאת הוא מתגבר ופורש מן החטא. אדם כזה מוכיח כי השינוי הפנימי שעבר הוא אמיתי ועמוק, ולכן הוא נקרא "בעל תשובה גמורה". היסוד לכך מובא מן הפסוק בקהלת, "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ", המדגיש את ערכה של עבודת הבורא והתגברות על היצר דווקא כשהאדם נמצא בעיצומם של ימי בחרותו, כשכוחות גופו, יצריו והזדמנויותיו נמצאים בשיאם.

חכמים רבים התנגדו לתפיסת התשובה של הרמב"ם.

למשל הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) מפרש את הפסוק בספר דברים:

דברים לא יא

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא."

וכך הוא אומר:

רמב"ן על דברים לא יא

"וְטַעַם 'כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת', עַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְהַנָּכוֹן כִּי עַל כָּל הַתּוֹרָה יֹאמַר (דברים ח':א'), כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אֲבָל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, עַל הַתְּשׁוּבָה הַנִּזְכֶּרֶת, כִּי וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ (דברים ל':א') וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים ל':ב'), מִצְוָה שֶׁיְּצַוֶּה אוֹתָנוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְנֶאֶמְרָה בַּלָּשׁוֹן הַבֵּינוֹנִי, לִרְמֹז בַּהַבְטָחָה כִּי עָתִיד הַדָּבָר לִהְיוֹת כֵּן. וְהַטַּעַם לֵאמֹר כִּי אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם וְאַתָּה בְּיַד הָעַמִּים, תּוּכַל לָשׁוּב אֶל ה' וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, כִּי אֵין הַדָּבָר נִפְלָא וְרָחוֹק מִמְּךָ אֲבָל קָרוֹב אֵלֶיךָ מְאֹד לַעֲשׂוֹתוֹ בְּכָל עֵת וּבְכָל מָקוֹם. וְזֶה טַעַם בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ, שֶׁיִּתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּפִיהֶם, וְיָשׁוּבוּ בְּלִבָּם אֶל ה', וִיקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם הַיּוֹם הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹתָהּ לְדוֹרוֹת, כַּאֲשֶׁר הִזְכִּיר (דברים ל':ב'), אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי (שם):"

קטע זה מפירוש הרמב"ן לספר דברים (פרק ל') עוסק בביאור הביטוי "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת", והוא מסביר אותו באופן רציף כך: תחילה דוחה הרמב"ן את הסברה שהמילה "הַמִּצְוָה" מתייחסת לכל התורה כולה, שכן כאשר התורה מתכוונת לכלל התורה היא משתמשת בלשון "כָּל הַמִּצְוָה". לפיכך הוא קובע כי "הַמִּצְוָה הַזֹּאת" מוסבת באופן ספציפי על מצוות התשובה, המוזכרת בפסוקים הקודמים ("וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ", "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ"), שהם ציווי ממש לעשות כן. התורה ניסחה ציווי זה בלשון בינונית ולא בלשון הוראה ישירה כדי לרמוז גם על הבטחה – שבסופו של דבר עם ישראל עתיד לעשות תשובה. משמעות הדברים היא שאפילו אם תהיה מגורש ומפוזר בקצה השמיים ותחת שלטון העמים, עדיין תוכל לשוב אל הבורא ולקיים את מצוותיו, כי התשובה אינה דבר נשגב או רחוק ממך, אלא זמינה וקרובה אליך מאוד לעשותה בכל עת ובכל מקום. זהו גם פירוש המילים "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ": "בְּפִיךָ" פירושו התוודות בפה על העוונות, ו"בִלְבָבְךָ" פירושו חרטה פנימית ושיבה אל הבורא בלב שלם, תוך קבלה מחודשת של התורה לדורות עבורך ועבור בניך. התשובה עצמה היא מצוות עשה מדאורייתא, ולא רק הליווי של הווידוי.

הרמב"ם מגדיר בהלכות תשובה (לעיל פרק ב א) מהי "תשובה גמורה". הוא קצת משנה את המקור שבמסכת יומא ובה כתוב:

מסכת יומא פו ב

"הֵיכִי דָּמֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן שֶׁבָּאת לְיָדוֹ דְּבַר עֲבֵירָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְנִיצַּל הֵימֶנָּה. מַחְוֵי רַב יְהוּדָה: בְּאוֹתָהּ אִשָּׁה, בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק, בְּאוֹתוֹ מָקוֹם."

כלומר כיצד הוא [נראה] בעל התשובה? אמר רב יהודה: כגון שבא אליו דבר עבירה פעם ראשונה ושנייה וניצל ממנה. קובע רב יהודה: מדובר באותה אישה, באותו זמן, באותו מקום.

הגמרא מתמקדת בשחזור הנסיבות החיצוניות (זמן, מקום, אדם). הרמב"ם מוסיף תנאי מהותי – המניע: ההימנעות חייבת לנבוע אך ורק מתוך יראת חטא ותשובה, ולא מחמת חולשה גופנית, זקנה, חוסר יכולת או פחד מגילוי או עונש.

הגמרא והרמב"ם מעלים תנאים קשים לגבי קיום מצווה זו. האם אפשר לשחזר בדיוק את כל התנאים של בצוע החטא? האם אדם נמצא באותו מצב תודעתי, פיזי ונפשי? אנו משתנים ללא הרף. אם כבר חטאנו האם הדחף לחטא יכול להיות באותה עצמה בסיטואציה דומה? קשה מאוד לשחזר את העבר.

הרמב"ם עצמו הבין זאת וכתב:

הלכות תשובה ב ב

"וְאִם לֹא שָׁב אֵלָא בִּימֵי זִקְנוּתוֹ, וּבְעֵת שְׁאֵי אִפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה--אַף עַל פִּי שְׁאֵינָהּ תְּשׁוּבָה מְעֻלָּה, מוֹעֶלֶת הִיא לוֹ וּבַעַל תְּשׁוּבָה הוּא.  אַפִלּוּ עָבַר כָּל יָמָיו, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּיוֹם מִיתָתוֹ וּמֵת בִּתְשׁוּבָתוֹ--כָּל עֲווֹנוֹתָיו נִמְחָלִין:  שֶׁנֶּאֱמָר "עַד אֲשֶׁר לֹא-תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ" (קוהלת יב,ב), שְׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה--מִכְּלָל שְׁאִם זָכַר בּוֹרְאוֹ וְשָׁב קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, נִסְלַח לוֹ."

ואם אדם חזר בתשובה רק בימי זקנתו, בזמן שכבר אין לו יכולת פיזית או מעשית לעשות את העבירות שעשה בעבר – אף על פי שזאת אינה תשובה מושלמת, היא עדיין מועילה לו והוא נחשב בעל תשובה.

אפילו אם אדם חטא כל חייו, וחזר בתשובה ביום מותו ומת כשהוא בתשובה – מוחלים לו על כל עוונותיו. שכן נאמר "עַד אֲשֶׁר לֹא תחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ" (קהלת יב, ב) – שזהו רמז ליום המוות. מכאן נלמד שאם נזכר בבוראו וחזר בתשובה לפני שמת, סולחים לו.

האם הדרישה של הגמרא ושל הרמב"ם היא תשובה גמורה? רבי יונה גירונדי בספרו שערי שתובה קובע שלתשובה שלושה עיקרים: א) הָעִקָּר הָרִאשׁוֹן – הַחֲרָטָה. ב) הָעִקָּר הַשֵּׁנִי – עֲזִיבַת הַחֵטְא. ועיקר נוסף שלא מופיע בדברי הרמב"ם: ג) הָעִקָּר הַשְּׁלִישִׁי – הַיָּגוֹן. היגון משקף עצב עמוק מאוד ועוצמתי. אומר רבי יונה גירונדי (שערי תשובה א יג) "וּמַדְרֵגוֹת הַתְּשׁוּבָה וּמַעֲלוֹתֶיהָ לְפִי גֹּדֶל הַמְּרִירוּת וְעֹצֶם הַיָּגוֹן". בעל שערי תשובה מכניס כאן מֵמַד רגשי שאינו מופיע בגמרא וברמב"ם.

מהי בעצם תשובה אמיתית?

נביא משל: אימא הכינה ריבה, מכניסה את הריבה לארון ומצווה את בנה שבשום פנים ואופן לא ייגע בריבה. אימא הולכת לעסוק בדבריה, הילד נשאר לבד ליד הארון, מסתכל מימין ומשמאל, פותח את הארון ואוכל מן הריבה. לאחר זמן מה, אימא חוזרת ופותחת את הארון ורואה שהריבה המיועדת לעוגה אינה בשלמותה. היא פונה לבן שלה: "למה אכלת את הריבה?" "אמרתי לך שאסור."מה עשית?". הילד מבין שעשה משהו רע, מתוודה ומבקש סליחה, בוכה ומבטיח שלא יעבור על ציווי האימא. האם זו תשובה גמורה? הילד הכיר בחטאו התחרט, התוודה והבטיח שלא יחזור על מעשיו. האם אין משהו שחסר כאן?

נראה לי שהתשובה לשאלה זו טמונה בהגדרת החטא. הילד חטא. באנגלית משתמשים במילה 'SIN' [נגזר מלטינית (Sons) או גרמנית עתיקה – אשמה, חבלה, נזק, פשע הפוגע בחוק], שמשמעותה פגיעה בחוק האלוהי שמעמידה את האדם במצב מובנה של אשמה וריחוק.

בספר קהלת כבר נאמר:

קהלת ז, כ

"כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא"

כלומר אין בעולם אדם השואף לטוב ונקי לחלוטין מכל שגיאה או סטייה, שכן המעידה והחיסרון המבני הם חלק בלתי נפרד מן הקיום האנושי בארץ.

ובתלמוד נאמר

סוטה ג א

"אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ״, ״תִּשְׁטֶה״ כְּתִיב."

האדם אינו חוטא מתוך מהותו הטהורה, אלא רק כאשר דעתו וצלם אלוהים שבו מטושטשים זמנית על ידי דחף עיוור המנתק אותו מן השכל והאמת.

הילד עם הריבה חייב בשלב נוסף בחזרתו בתשובה להבין את החסר שבו. המילה "חטא" בעברית נובעת משורש 'חטא' שמשמעותה החמצה, סטייה או פגיעה שלא במטרה כמו בספר השופטים (כ, טז" :(קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא".

מפרשים רבים אומרים שהמילה חטא היא לשון חסר כמו בספר מלכים (א א כא):

"וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ עִם־אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים"

ורש"י מפרש "אני ובני חסרים".

הילד בתשובתו המלאה צריך לשאול את עצמו, מהו החסר הפנימי שגרם לו לגנוב מהריבה של אימא. מהן המניעים לחטא? נדרשת כאן אינטרוספקציה (הסתכלות פנימית או תצפית פנימית - היא תהליך פסיכולוגי ומחשבתי שבו אדם מתבונן פנימה אל תוך עצמו, ובוחן באופן פעיל ומודע את תהליכי החשיבה, הרגשות, התחושות והמניעים שלו). מדובר בתהליך ארוך ומייגע.

אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי אומר בספרו:

ליקוטי תורה (פרשת כי תצא דף ל"ט, עמוד ב (

"נאמר ממעמקים קראתיך ה'... והעומק שלהן הוא השרש שבכל בחי׳ שנק׳ עומקא דחשוכא דהיינו בחי׳ החשך שעדיין לא בא לידי גילוי בנפש. "

האדם מתקשה להיכנס בעומק החושך של נפשו, מדובר בתהליך אין סופי.

הרב קוק מחבר בין שיבת האדם אל עצמיותו לשיבת הבריאה כתנועה אין סופית וכתיקון עולם.

אורות התשובה, פרק ט"ו, סעיף י'

"כְּשֶׁשּׁוֹכְחִים אֶת מַהוּת הַנְּשָׁמָה הָעַצְמִית, כְּשֶׁמַּסִיחִים דֵּעָה מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּתוֹכִיּוּת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל עַצְמוֹ, הַכֹּל נַעֲשָׂה מְעֻרְבָּב וּמְסֻפָּק. וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ, אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּמִיָּד יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים, אֶל נִשְׁמַת כָּל הַנְּשָׁמוֹת, וְיֵלֵךְ וְיִצְעַד הַלָּאָה מַעְלָה מַעְלָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. וְדָבָר זֶה נוֹהֵג בֵּין בְּאִישׁ יְחִידִי, בֵּין בְּעַם שָׁלֵם, בֵּין בְּכָל הָאֱנוֹשִׁיוּת, בֵּין בְּתִקּוּן כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, שֶׁקִּלְקוּלָהּ בָּא תָּמִיד מִמַּה שֶּׁהִיא שׁוֹכַחַת אֶת עַצְמָהּ. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהִיא חֲפֵצָה לָשׁוּב אֶל ד' וְאֶת עַצְמָהּ הִיא אֵינָהּ מְכוֹנֶנֶת לְקַבֵּץ אֶת נִדָּחֶיהָ, הֲרֵי הִיא תְּשׁוּבָה שֶׁל רְמִיָּה, שֶׁתִּשָּׂא עַל יְדֵי זֶה אֶת שֵׁם ד' לַשָּׁוְא. עַל כֵּן רַק בֶּאֱמַת הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה אֶל עַצְמוֹ יָשׁוּב הָאָדָם וְהָעַם, הָעוֹלָם וְכָל הָעוֹלָמִים, הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, אֶל קוֹנָהּ, לְאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים. וְזֶהוּ הָרָז שֶׁל אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, הוֹפָעַת נִשְׁמַת הָעוֹלָם, שֶׁבְּהֵאָרוֹ יָשׁוּב הָעוֹלָם לְשֹׁרֶשׁ הַהֲוָיָה, וְאוֹר ד' עָלָיו יֵרָאֶה. וּמִמְּקוֹר הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת יִשְׁאַב הָאָדָם אֶת חַיֵּי הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה בֶּאֱמָתָהּ."

הראי"ה קוק מציב את הניכור העצמי כשורש כל קלקול, מוסרי, נפשי וקוסמי. כאשר האדם, האומה או הקוסמוס כולו מסיחים את דעתם מהתבוננות פנימית בזהותם המקורית, המציאות כולה שוקעת בערבוב, בספק ובאובדן דרך. התשובה אינה מתחילה במערכת של איסורים חיצוניים או בצייתנות פורמלית, אלא בתנועה ראשונית של שיבה אל העצמיות: האדם נדרש לאסוף את חלקי נפשו המפוזרים, להכיר בשורש נשמתו הייחודי, ורק מתוך האותנטיות הזו מתאפשרת דבקות אמת באלוהות, שהיא נשמת כל החיים.

הראי"ה קוק מדגיש כי עיקרון זה אינו פועל רק במישור הפסיכולוגי-הפרטי, אלא מהווה חוק אונטולוגי וקוסמולוגי החל על הפרט, על הכלל הלאומי, על האנושות כולה ועל ההוויה בכללה. ניסיון לפנות אל השמיים תוך דחיקת העצמיות, הזנחת הכוחות הטבעיים או התכחשות לזהות הפנימית, אינו אלא תשובה של רמייה – זיוף רוחני המשתמש בשם שמיים לשווא. השיבה אל האל ואל האור האלוהי תלויה כליל בנאמנות למהות הפנימית.

החיבור בין שיבת העצמיות לשיבה האלוהית הוא, על פי הקטע, סודו של "אורו של משיח". גילוי זה מייצג את הופעת נשמת העולם – מדרגה שבה המציאות כולה משתחררת מהזרות, חוזרת לשורש הווייתה, ומאפשרת לאור האלוהי להתגלות בה מלבושה הפנימי ביותר ולא כמשהו שנכפה עליה מבחוץ. מתוך מעיין זה של תשובת עומק אותנטית, נשאבים חיי הקודש הממשיים של התשובה.

"הֲשִׁיבֵנוּ יְהֹוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" .(איכה ה כא)

שבת שלום

גמר חתימה טובה

שנה טובה לעם ישראל ולכל העולם כולו