משבר הלוחות וסערת הנפש: ההתמודדות עם מידת הכעס

עקב תשפ"ו

רפאל רוזנר

משבר הלוחות וסערת הנפש: ההתמודדות עם מידת הכעס

בפרשת עקב נאמר:

(דברים י, א)

"בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְהוָה אֵלַי: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה; וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ"

באותה עת – לאחר שחטא העגל נסלח בעקבות תפילותיי – אמר הבורא אלי (אל משה): "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים" (לוחות הברית) חדשים שיהיו דומים לראשונים (שאותם שברת כשראית את העגל), ועלה אלי אל ראש ההר; ובנוסף, עשה לך ארון עץ (כדי שישמור על הלוחות החדשים עד לבניית המשכן.

על המילים " פְּסָל לְךָ " דורש המדרש:

(מדרש רבה, עקב ג, יד)

"דָּבָר אַחֵר: 'פְּסָל לְךָ' – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (קהלת ז, ט): 'אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ'"

הפסוק מנחה אותנו ביחס לתחושות הכעס שלנו ומדגיש: אל תמהר להתמסר לזעם ואל תאבד את קור רוחך, מפני שהכעס משתקע דרך קבע דווקא אצל כסילים – אנשים חסרי שליטה עצמית, שאוגרים את הכעס ומאפשרים לו לנהל אותם.

המדרש ממשיך ומקשר בין הפסוק בקהלת לבין תגובתו של משה רבנו:

)מדרש רבה, עקב ג, יד(

"וּמִי הָיָה זֶה שֶׁכָּעַס? זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, יט): 'וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת'"

בעקבות חטא עגל הזהב השתלט הכעס על משה למראה התנהגותם של בני ישראל, והמדרש מביא לכך סימוכין מהפסוק בספר שמות.

המשך המדרש מתאר את תגובתו כביכול של הבורא על כעסו של משה:

(מדרש רבה, עקב ג, יד)

"אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָא משֶׁה, אַתָּה מֵפִיג חֲמָתְךָ בְּלוּחוֹת הַבְּרִית, מְבַקֵּשׁ אַתְּ שֶׁאָפִיג אֶת חֲמָתִי וְאַתְּ רוֹאֶה שֶׁאֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת? אָמַר לוֹ: וּמַה יֵּשׁ לִי לַעֲשׂוֹת? אָמַר לוֹ: לָתֵת עָלֶיךָ קָטָרִיקֵי [קנס]. אַתְּ שִׁבַּרְתָּ אוֹתָן – וְאַתְּ מַחְלִיף אוֹתָן. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים '"

אמר לו הבורא: היי משה אתה פורק ומפיג את כעסך על לוחות הברית (כששברת אותם כשראית את העגל), ואז מבקש ממני שאצמצם את הכעס שלי (על חטא העם) ואסלח להם? והרי אתה מבין שאם אני אפרוק את כעסי, העולם לא יוכל להתקיים אפילו שעה אחת (כי כעס אלוהי יביא לחיסול העם .

אמר לו משה: אם כך, מה עלי לעשות? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "יש להטיל עליך קנס ועונש (המילה "קָטָרִיקֵי" מגיעה מיוונית: בחלק מהספרים מוסבר שהיא נגזרת מ"קטיגור" בהיפוך אותיות שמשמעותה תוכחה, או "קטדיקי" שמשמעותה עונש [ראה מתנות כהונה]): אתה זה ששברת אותם – ואתה זה שצריך להחליף אותם (כלומר, לטרוח ולפסול לוחות חדשים בעצמך, במקום לקבלם מוכנים מאלוהים כמו בפעם הראשונה)". זהו שכתוב: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים".

התלמוד מעניק התייחסות נרחבת לעניין הכעס והשלכותיו ההרסניות:

(תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קה, עמוד ב)

"וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם חִילְפָא בַּר אַגְרָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: הַמְקָרֵע בְּגָדָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְשַׁבֵּר כֵּלָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְפַזֵּר מְעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ – יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה" .

הברייתא מתארת אדם שאיבד את שליטתו העצמית ברגע של זעם עד שהוא משחית את רכושו שלו. החכמים משווים אותו לעובד עבודה זרה, משום שברגע הכעס הוא נשלט לחלוטין על ידי יצר הרע והופך אותו לסוג של "אלוהים" המנהל אותו, במקום לשלוט בעצמו.

הגמרא מקשרת בין יצר הרע לכעס, ומביאה דוגמאות להשפעת הכעס על חכמים.

במסכת פסחים אומר ריש לקיש:

(תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף סו, עמוד ב)

"רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כׇּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אִם חָכָם הוּא – חׇכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ; אִם נָבִיא הוּא – נְבוּאָתוֹ מִסתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ"

ריש לקיש קובע שכל אדם המניח לכעס לנהל אותו – אם אדם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו; היכולת שלו לחשוב בבהירות, לשקול דברים בתבונה ולהשתמש בידע שלו נעלמת ברגע של זעם. ואם נביא הוא – יכולת נבואתו מסתלקת ממנו, משום שהחיבור הרוחני הגבוה וההשראה האלוהית עוזבים אותו בזמן הכעס.

הכעס אינו רק מדד להתנהגות חיצונית, אלא כוח שמשתלט על תודעת האדם. אפילו חכם גדול מאבד ברגע של כעס את שיקול הדעת הצלול ומקבל החלטות מתוך דחף עיוור. הדבר נכון גם לגבי נבואה, הנתפסת במסורת כמצב של שלוות נפש, צלילות וחיבור למקור האלוהי: הכעס מכניס את הנפש לסערת רוחות וקוטע כהרף עין את היכולת להיות כלי קיבול להשראה רוחנית.

התלמוד מביא דוגמה לכך דווקא ממשה רבנו:

(תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף סו, עמוד ב)

"אִם חָכָם הוּא חׇכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ – מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִיב (במדבר לא, יד): 'וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל וְגוֹ׳', וּכְתִיב (במדבר לא, כא): 'וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה וְגוֹ׳' – מִכְּלָל דְּמֹשֶׁה אִיעֲלַם מִינֵּיהּ"

מניין לנו שאפילו חכם גדול מאבד את חכמתו כשהוא כועס? לומדים זאת ממשה רבנו. נאמר בספר במדבר: (במדבר לא, כא)  "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה". משה כעס על מפקדי הצבא שחזרו מהמלחמה במדין מפני שהם השאירו את הנשים בחיים.

מיד לאחר מכן נאמר כי דווקא אלעזר הכהן, ולא משה, הוא זה שלימד את הלוחמים את דיני הכשרת והגעלת הכלים שנלקחו שלל. מכלל זה מוכיח התלמוד שנעלמה ממשה רבנו ההלכה הזו: בעקבות הכעס נשכחו ממנו דיני הגעלת כלים, ואלעזר הכהן נאלץ ללמדם במקומו ולהזכיר לו ולעם את ציווי הבורא. משה היה אב החכמים והנביאים, ובכל זאת השפיע הכעס על צלילות דעתו.

בהמשך הדיון על הכעס אומרת הגמרא:

(תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף סו, עמוד ב)

"אָמַר רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ: כׇּל שֶׁכּוֹעֵס, אֲפִילּוּ פּוֹסְקִין עָלָיו גְּדוּלָּה מִן הַשָּׁמַיִם – מוֹרִידִין אוֹתוֹ. מְנָלַן? מֵאֱלִיאָב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א, יז, כח): 'וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר? אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רוֹעַ לְבָבֶךָ, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ'. וְכִי אֲזַל שְׁמוּאֵל לְמִמְשְׁחִינְהוּ, בְּכֻלְּהוּ כְּתִיב (שמואל א, טז, ח-ט): 'לֹא בָּזֶה בָחַר ה׳', וּבֶאֱלִיאָב כְּתִיב (שמואל א, טז, ז): 'וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל שְׁמוּאֵל: אַל תַּבֵּיט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ' – מִכְּלָל דַּהֲוָה רָחֵים לֵיהּ עַד הָאִידָּנָא"

אמר רבי מני בר פטיש: כל אדם שנוטה לכעוס, אפילו אם גזרו עבורו מן השמיים מעמד גבוה או תפקיד מנהיגות – מורידים אותו מגדולתו בעקבות הכעס. ומניין לנו הוכחה לכך? מאליאב, אחיו הבכור של דוד המלך. בתנ"ך מתואר כי אליאב כעס בפתאומיות על דוד, התנשא עליו והאשים אותו ביהירות ובכוונות רעות רק מפני שהגיע לבדוק את שלום אחיו במערכה מול גָּלְיָת.

כאשר הלך שמואל הנביא למשוח את אחד מבני ישי למלך, על שאר האחים נכתב רק "לֹא בָּזֶה בָּחַר ה" ואילו על אליאב נאמר ניסוח חריף: "כִּי מְאַסְתִּיהוּ." משינוי הלשון נלמד שעד לאותו רגע אליאב היה ראוי ומיועד למלוכה, אך נפסל עקב נטייתו להתפרצויות זעם ולחוסר שליטה עצמית. הקטע מוכיח שכעס אינו רק חיסרון אישי, אלא גורם הפוסל אדם מלהנהיג.

במסכת ברכות מובאת הדרכה מעשית להתמודדות עם כעסו של הזולת:

)תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ז, עמוד א(

"וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִן שֶׁאֵין מְרַצִּין לוֹ לְאָדָם בִּשְׁעַת כַּעְסוֹ? דִּכְתִיב (שמות לג, יד): 'פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ'. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיַּעַבְרוּ פָּנִים שֶׁל זַעַם וְאָנִיחַ לְךָ"

מניין מגיעה התובנה הפסיכולוגית שאין לנסות לפייס אדם בזמן שהוא כועס (משום שברגע של סערת רגשות ניסיון להרגיע עלול דווקא להגביר את הזעם)? הלימוד נלמד מהפסוק "פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ". הבורא אומר למשה: המתן לי עד שיעברו "פני הזעם" שלי (הגמרא משחקת על המילה "פני" כביטוי לזעם המשתקף בפנים), ורק לאחר מכן ארגיע אותך ואענה לבקשתך.

הרב קוק מעניק הסבר עמוק המציג את תפקידה הראוי של מידת הכעס בנפש:

)עין איה, ברכות א, פרק א, אות סט(

"הורנו, שכל המדות שחקק השי"ת בטבע האדם ונפשו, אין בהם אחת שתהיה רעה בהחלט, עד שהיתה טובה לנפש בהיותה נעדרת. כי הפועל הטוב פעל הכל לטוב, רק צריך שישתמש בכל אחת כשעתה וכמדתה. מזה יצא שאין לדחוק, אפי' המדה הרעה, יותר מדאי, באופן שלא לתן לה שום מקום. כי אם מקומה המצומצם ראוי לתן לה, ולהשתדל לתקנה. על כן בשעת כעסו אין מרצין לו לאדם, שהאדם השלם גם כן אפשר שיכעוס. על כן צריכה מדת הכעס להמצא, וראוי להרצות מיד, אבל לאמר שלא יהי' אל הכעס שום מקום, מורה כאילו כח נברא בנפש להרע"

התלמוד מלמד אותנו, מסביר הרב קוק, שכל התכונות והרגשות שטבע הקדוש ברוך הוא בנפש האדם – אין אפילו אחת מהן רעה מוחלטת, עד שהיה עדיף לנפש בלעדיה. שהרי הבורא הטוב ברא את הכל לטובה, וכל שנדרש מהאדם הוא להשתמש בכל תכונה בזמן הנכון ובמידה הנכונה.

מכאן נובע שאין למחוק לחלוטין אף תכונה, אפילו אם היא נחשבת לשלילית, אלא יש לתת לה את המקום המצומצם והראוי לה ולהשתדל לכוון אותה אל הטוב. זוהי הסיבה שאין מנסים לפייס אדם בזמן כעסו – מכיוון שגם אדם שלם ומתוקן עשוי לעיתים לכעוס. על כן יש צורך בעצם קיומה של מידת הכעס. אמנם ראוי לפייס את הכועס מיד לאחר שהכעס חולף, אך הטענה שלכעס לא צריך להיות שום מקום כלל מוטעית, שכן היא מציגה זאת כאילו נברא בנפש כוח שנועד אך ורק להרע.

נאמר בשם האר"י ז"ל

"גילה לי מורי ז"ל, שגם אם יארע לו איזה כעס עם אשתו, או שום עניין כעס, שמיד יסיר ויבטל את הכעס ההוא מלבו, ויכוון בשמו של 'אל..."

"אבל הכעס, מפני שהוא עבודה זרה ממש... הנה כשהאדם כועס נעקרת ממנו נשמתו הקדושה לגמרי, ונכנסת במקומה נפש מן הסטרא אחרא."

שבת שלום