מעם "מאובן" לעם נצחי: התמודדות עם שנאת ישראל ושיבוש ההיסטוריה

פרשת פקודי מתחילה במילים אלה: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (ספר שמות לח, כא). רש"י מפרש על אתר לפי המדרש (תנחומא פקודי): "הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן – שְׁנֵי פְּעָמִים, רֶמֶז לַמִּקְדָשׁ, שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן בִּשְׁנֵי חֻרְבָּנִין עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל". רש"י מסביר שיש כאן רמז, בכפל המילה 'משכן', לבית המקדש שנלקח כמשכון — כנכס שמעקלים כדי לכסות חוב — בשני החורבנות שלו (בית ראשון ובית שני) בגלל חטאי העם. ולמה נקרא "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת"? רש"י מפרש: "מִשְכַּן הָעֵדוּת – עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁוִּתֵּר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁהֲרֵי הִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם". כלומר, המשכן הוא הוכחה לכך שאלוהים סלח על חטא העגל והסכים להחזיר את נוכחותו, השכינה, למשכן בתוכם.

המדרש מוסיף משמעויות סימבוליות נוספות על "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת": (מדרש רבה פקודי נא ה) "דָּבָר אַחֵר, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס אַנְדְּרִיָּנוּס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים הָיָה מִתְגָּאֶה שָׁם וּמְחָרֵף לֵאלֹהִים". דרשה זו מעוררת שאלה היסטורית, שכן אדריאנוס דיכא את מרד בר כוכבא בסביבות שנת 136, בעוד טיטוס החריב את בית המקדש בשנת 70 לספירה בערך. חז"ל כתבו "אַנְדְּרִיָּנוּס" במקום "אדריאנוס", אולי בשל השכיחות של השם היווני Andros) גבר/אדם), או כטעות המעתיק שהצמיד את התבנית המוכרת "אנדר" לשם הקיסר. הרד"ל, רבי דוד לוריא (1798–1855), מגדולי התורה והחוקרים בליטא במאה ה-19 ששילב למדנות קלאסית עם חקירה היסטורית וטקסטואלית, תיקן את הכתוב במדרש ל"שנכנס טיטוס לבית המקדש". טיטוס, שהיה קיסר בעצמו ואדריאנוס היה רק בן ארבע במותו, הוא זה שמתואר בתלמוד (מסכת גיטין נו ב) כמי שחירף וגידף: "טִיטוּס הָרָשָׁע שֶׁחֵירַף וְגִידֵּף כְּלַפֵּי מַעְלָה. מָה עָשָׂה? תָּפַשׂ זוֹנָה בְּיָדוֹ וְנִכְנַס לְבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים... וְנָטַל סַיִיף וְגִידֵּר אֶת הַפָּרוֹכֶת".

כנראה שלפי המדרש, אדריאנוס בא למחוק את זכרו של בית המקדש החרב לחלוטין. בביקורו ביהודה סביב שנת 130 לספירה, במקום להקים את המקדש היהודי כפי שהבטיח, החליט להפוך את ירושלים למושבה רומית Colonia)  בשם "אליה קפיטולינה" .(Aelia Capitolina) על הר הבית הוקם מקדש לאל יופיטר, ועבור היהודים זו הייתה הוכחה סופית שהתקווה לבנייה מחדש של מקדש ישראל נגוזה. הוא אף שינה את שם הפרובינציה מ"יהודה" ל"סוריה-פלשתינה" ואסר על כניסת יהודים לירושלים למעט בתשעה באב.

שונאים ואויבים רבים כמו אדריאנוס היו לעם ישראל לאורך ההיסטוריה, וחז"ל מציעים סיבה רוחנית לכך (מסכת שבת פט א): "מַאי ״הַר סִינַי״? הַר שֶׁיָּרְדָה שִׂנְאָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם עָלָיו". השם "סיני" קרוב למילה "שנאה". לפי גישה זו, השנאה נובעת מהפער המוסרי והערכי שנוצר עם קבלת התורה בהר סיני, ומהתנגדות העמים לבשורה הרוחנית שהיהודים מייצגים.

רבי נחמן קרוכמל (רנ"ק - שהיה ממייסדי תנועת חכמת ישראל), בספרו "מורה נבוכי הזמן" (שער ח; עם עולם ומועדיו), שילב את הפילוסופיה שלו עם המקורות היהודיים. רנ"ק היה מעריץ של  הפילוסוף הגרמני הגל (1770–1831). הגל ראה בהיסטוריה תהליך רוחני דיאלקטי, ובעקבותיו הסביר רנ"ק שכל עם (תרבות) עובר שלושה שלבים: צמיחה, עוצמה (שיא הפריחה), וכמישה וכיליון (התנוונות והעלמות) כמו האימפריה היוונית או הרומית. אולם, העם היהודי שובר את הכללים הללו. רנ"ק מסביר שעם ישראל הוא "עם עולם" המצליח לשרוד את שלב הכמישה ולהתחיל מחזור חדש. השנאה והאנטישמיות נובעות מהעובדה שהעמים רואים עם ששורד אלפי שנים ללא כוח צבאי או טריטוריה, וחשים תערובת של תימהון ופחד המתורגמים לשנאה. עם ישראל דבק ב"רוחני המוחלט" (האל המופשט והאמת האוניברסאלית), והשנאה היא המחיר של עם הנאחז בנצח בתוך עולם של חלוף. בניגוד להיסטוריון הבריטי ארנולד ג'וזף טוינביArnold J)   - Toynbee1889 - 1975) שכינה את היהדות "שארית מאובנת" (Fossil) , עם אנטי-היסטורי, וטען שהפסיקה להתפתח ומתקדמת כנגד ההיסטוריה (לזכור את הוויכוח הפומבי בין ד"ר יעקב הרצוג לטויבי שהתנהל בקנדה בשנת 1961 על קיומו של עם ישראל) . כל יום שעובר מוכיח את ההיפך — את חיוניותו הנצחית של עם.ישראל. אבל טוינבי שראה בעם ישראל עם מתנוון ביטל את הלגיטימציה של הקיום היהודי. לצערי בימינו רבים הם ממשיכיו. כשאומרים שעם ישראל מבצע רצח עם (Perpetrator of genocide) מצהירים בזה שמתכוונים לומר שעם ישראל המציא את הקונספט של רצח עם בתנ"ך (כמו שטוענים הרבה אנטישמים) וגם סובל ממנו (שואה) ושוב בימינו העם היהודי מבצע רצח בקרב הפלסטינים (עזה). כלומר עבור האנטישמים עם היהודי מושתת על קונספט השואה. גם הסיסמה "מהנהר עד הים" ("From the river to the sea") מצביע בשורה התחתונה על חיסולם של שמונה מיליון יהודים (ואולי גם ערבים) החיים במדינת ישראל ובזה מתחברת לקונספט של רצח עם. לפי תפיסה זו, השואה היא מהותה של ישראל. "אלא שלהיות יהודי זה להתמודד עם ההיסטוריה ולעשות היסטוריה.