האדם מגן על התורה

בפרשת בהר המדרש מחבר בין הפסוק הראשון של הפרשה לפסוק יד באותה פרשה כי שניהם עוסקים בענייני דיבור ובמצוות התורה:

)ספר ויקרא פרק כה א) "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:"

)ספר ויקרא פרק כה יד) "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו:"

כל המצוות ניתנו בהר סיני כולל מצוות איסור הונאה המופיעה בפסוק יד. איסור אונאה בתורה הוא מצווה מקיפה המאחדת את עולם המסחר עם העולם המוסרי והדתי, וקשורה בקשר הדוק למעמד הר סיני. החיבור של המצווה למעמד המכונן של מתן תורה מלמד כי היושר במשא ומתן אינו סתם "כלל חברתי" או מוסכמה עסקית, אלא חלק מהברית האלוהית שנועדה להבטיח חברה המבוססת על צדק, אמון וערבות הדדית. ההלכה מחלקת את איסור האונאה לשני אפיקים עיקריים: אונאת ממון ואונאת דברים. באונאת ממון, התורה קובעת גבולות ברורים לסטייה מהמחיר הריאלי של מוצר בשוק. אם הפער עולה על שישית מהערך, מדובר ב"מקח טעות" המאפשר את ביטול העסקה, שכן העסקה אינה נחשבת להסכמה כנה בין הצדדים. המטרה היא למנוע ניצול של חוסר ידיעה או מצוקה של האחר. מנגד, באונאת דברים, ההלכה מחמירה אף יותר, שכן פגיעה בנפש האדם באמצעות דיבור משפיל, הטרדה או הטעיה מילולית אינה ניתנת לתיקון כספי פשוט. במקרה זה חובה לבקש סליחה מפורשת מהאדם שנפגע. על האדם להכיר בטעותו. עליו לבוא אליו, להודות שהדברים היו לא ראויים ולבקש ממנו מחילה באופן כנה. אם הפגיעה הייתה מול קהל, על הפוגע להתנצל באותה דרך שבה גרם למבוכה. המדרש ממחיש באופן חד את העניין ומחבר את איסור הונאה לפגיעה מוסרית. מסופר במדרש על מלך יהודה אביה (אבים). הוא שלט שלוש שנים ביהודה בתקופה הסוערת שלאחר פילוג הממלכה. סיפורו מורכב במיוחד בשל האופן המנוגד שבו הוא מוצג בשני ספרים שונים בתנ"ך – בספר מלכים (א טו) ובדברי הימים (ב. יג). אביה היה בנו של רחבעם ונכדו של שלמה המלך. נאמר עליו בספר מלכים (א טו ג):

"וַיֵּלֶךְ בְּכָל חַטֹּאות אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה לְפָנָיו וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם יְהֹוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו:"

כלומר לא היה מלך טוב (בדברי הימים הוא מוצג כמלך דתי ומנהיג צבאי מוצלח, שנלחם למען האל). המדרש מביא פסוק מספר דברי הימים המספר על המלחמה הקשה בין אביה לירבעם מלך מלכות ישראל. זאת הייתה מלחמת אכזרית כמו שכתוב בספר דברי הימים (ב יג יז):

"וַיַּכּוּ בָהֶם אֲבִיָּה וְעַמּוֹ מַכָּה רַבָּה וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים מִיִּשְׂרָאֵל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר:"

אביה הביס את ירבעם ולא הסתפק בזה לפי המדרש. בהמשך לפסוק האחרון שואל המדרש (ויקרא רבה בהר לג ה):

"וַיַּכּוּ בָהֶם אֲבִיָּה וְעַמּוֹ מַכָּה רַבָּה, מַה הוּא מַכָּה רַבָּה?"

שואל המדרש מהי המשמעות של "מכה רבה", למה בכלל כתוב "מכה רבה" ועונה:

"רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר שֶׁהֶעֱבִיר צוּרַת פְּנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל". כלומר השחית את פניהם של החיילים שנפלו בקרב.

ממשיך המדרש:

"שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי אָמַר שֶׁהֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם שׁוֹמְרִים שְׁלשָׁה יָמִים עַד שֶׁנִּתְקַלְקְלָה צוּרָתָם, דִּתְנִינַן תַּמָּן אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סִימָנִים וּבְכֵלָיו, וְאֵין מְעִידִין אוֹתוֹ אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה יָמִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים ב יג, כ): וְלֹא עָצַר כֹּחַ יָרָבְעָם עוֹד בִּימֵי אֲבִיָּהוּ וַיִּגְּפֵהוּ ה' (את אביה שמת. ירבעם מלך גם בימי אסא מלך יהודה לאחר מות אביה)".

הסברו של שמואל בר אמי מעניק לביטוי "מכה רבה" משמעות מוחשית ואכזרית, שכן הוא מתאר התערבות פיזית אקטיבית של המנצחים בגופות ההרוגים, על פי המקורות ההלכתיים המוכרים לנו מדיני עדות. שמואל מסביר שאביה הציב שומרים על גופות אנשי ישראל במשך שלושה ימים, וזאת כדי למנוע את זיהויים המיידי של המתים; בפרק זמן זה, עקב תהליכי הריקבון הטבעיים, פניהם של ההרוגים השתנו והתעוותו עד ללא הכר. ההלכה קובעה באותם ימים כי כדי להתיר עגונה או לקבוע מוות של אדם, יש צורך בזיהוי של "פרצוף פנים עם החוטם", שכן סימנים אחרים בבגדים או בגוף אינם נחשבים לעדות מספקת כשהפנים אינן ניתנות לזיהוי. מעבר לכך, ההלכה מדגישה שזיהוי ודאי אפשרי רק עד שלושה ימים מהמוות, שכן לאחר מכן הפנים משתנות באופן שמונע זיהוי אמין. בכך טוען שמואל בר אמי שהמכה הייתה אסטרטגית וחסרת רחמים – אביה לא רק הרג את אויביו בקרב, אלא גזר עליהם "מיתה שנייה" של השחתת זהותם על ידי כריתת החוטם ומניעת האפשרות ממשפחותיהם לזהות את יקיריהם ולהביאם לקבורה ראויה, ובכך הפך את התבוסה הצבאית לטרגדיה אישית ומשפחתית מתמשכת המותירה את משפחות ההרוגים בחוסר ודאות מוחלט, דבר הממחיש את עוצמת השבר הלאומי והכאב שנגרמו לירבעם ולבני ישראל. מסיפור זה אנו למדים כמה דברים. אביה מלך יהודה עבר על איסור הלנת המת. בתורה נאמר)ספר דברים פרק כא כג)

"לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:"

וכתוב במסכת סנהדרין (מו ב):

"מִנַּיִן לַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ שֶׁעוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ״. מִכָּאן לַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה"

התלמוד שואל מניין יודעים שאדם המלין את מתו, כלומר מעכב את קבורתו, עובר על איסור "לא תעשה"? על כך משיב התלמוד שניתן ללמוד זאת מהפסוק "כי קבור תקברנו", שממנו משתמע בדרך של שלילה כי המלין את מתו עובר על איסור לא תעשה. הדבר השני שאביה גרם לטרגדיה גדולה מאוד כי גרם לנשים רבות להישאר עגונות, מעשה שלא ישויך למלחמה אלא לרצון עז לבצע פעולה אכזרית. על דברים אלה נענש אביה. אנו מגלים שיהודי שומר מצוות כמו אביה (כפי שהוצג בספר דברי הימים) היה יכול להיות אכזרי ביותר. התורה לא מגינה על האדם אלא האדם מגן על התורה. תפקידו של היהודי לשמור על הערכים שניתנו בהר סיני ולא ניתן בשם הדת לבצע פשעים. אנו לומדים גם על חוסר האחדות בין בני ישראל, בין מלכות יהודה למלכות ישראל, אלפי יהודים טובים נפלו על עוולת השליטים. התנ"ך בצורה אפית (מוגזמת) מציגה לנו קרבות שבהם מאות אלפים של יהודים טובים (לפי התנ"ך חמש מאות אלף נהרגו במלחמה בין ירבעם לאביה). הם נפלו בגלל אגו והיבריס של שליטים. תפקידנו כעם בארצו, במולדתו ובמדינתו לשנות את זה. שנזכה להיות עם למופת.