מ"תא שמע" ועד "תא חזי": המסע החושי

פרשת ראה מתחילה במילים:

(דברים יא כו)

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:"

הרב דוד כהן (הנזיר, 1887 – 1972) כתב ספר הנקרא "קוֹל הַנְּבוּאָה: הַהִגָּיוֹן הָעִבְרִי הַשִּׁמְעִי" ובו הוא טוען שהיהדות תלויה בשמיעה והשיאה היא הנבואה. כלומר התנ"ך וחכמי ישראל, מבחינתו, נתנו עדיפות לשמיעה על חשבון החושים האחרים. בתרבות יוון העתיקה חוש הראייה היווה את החוש המרכזי.

רבינו בחיי (הרב בחיי בן אשר - 1255 - 1340) אומר לנו על הפסוק:

(ספר שמות פרק ג ז)

"וַיֹּאמֶר יְהֹוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:"

הפסוק בספר שמות מתאר את התגלות הבורא למשה מתוך הסנה הבוער, ובו אלוהים מעיד על מעורבותו העמוקה בגאולת בני ישראל בכך שהוא רואה את עוניים, שומע את זעקתם ויודע את מכאוביהם מיד המצרים.

(רבנו בחיי על שמות ג ז)

" 'ראה ראיתי'. יש בכתוב הזה ג' ענינים זה למעלה מזה ראיה שמיעה ידיעה, למעלה מראיה שמיעה שהרי כח השמיעה זך ודק מכח הראיה"

רבנו בחיי מסביר בפרשת שמות (ג׳:ז׳:ב׳) שביטוי ראיית הבורא את סבל בני ישראל מורכב משלושה שלבים — ראייה, שמיעה וידיעה — כאשר השמיעה נעלית מהראייה משום שכוח השמיעה זך ודק יותר.

בתלמוד קיים שינוי טרמינולוגי עמוק. בעוד התלמוד משתמש בדרך כלל בביטוי "תָּא שְׁמַע" (בוא ושמע) והדגש על השמיעה לעומת ספר הזוהר שמשתמש בביטוי "תָּא חֲזֵי" (בוא וראה) הדוגל יותר בראייה. מפתיע כאן שהתלמוד במסכת יומא (נו, ב ( משתמש במונח "תא חזי" ולא "תא שמע". הביטוי "תא שמע" - בוא ושמע, מצביע על פתיחה עניין שהובא לסיוע; לקושייה או לפתרון שאלה. "תא חזי" – בוא וראה, מכוון למשמעות של ראוי כמו בתלמוד. הרב שלמה אבינר (דף פרשת השבוע, בר-אילן תשס"ב) מציין כי הביטוי "תא חזי" נדיר ביותר בגמרא (מופיע כ-11 פעמים בלבד, יש הטוענים 16 פעמים), בעודו שכיח בזוהר. לדידו, "תא שמע" פירושו להבין את הדברים באורח הגיוני, בעוד "תא חזי" מציין תפיסה אינטואיטיבית פנימית הדומה לראייה.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (בעל ה"בני יששכר" – 1783 - 1841) מרחיב על כך בספרו "אגרא דפרקא" [אות שכה])

חכמי הש"ס דברו בפנימיות מלובש בלבוש הפשט, על כן המליצו דבריהם לחוש השמיעה... חכמי הזוהר דברו בסודות הפנימיים מבלי לבוש... על כן אמר 'תא חזי'".

לפי ה"בני יששכר" חכמי התלמוד (הש"ס) דיברו על רעיונות רוחניים עמוקים, אבל הם הסתירו אותם בתוך "בגדים" של סיפורים פשוטים וחוקי יום-יום. לכן הם השתמשו בביטוי "תא שמע" – כי כדי להבין אותם אתה צריך להקשיב לפרטים ולנתח את ההיגיון, כמו שמישהו מנסה להבין מסר שמסתתר בתוך סיפור. לעומתם, חכמי הזוהר דיברו ישירות על הדברים העמוקים שבעולם בלי "בגדים" ובלי הסתרות. לכן הם אמרו "תא חזי" – כי ברוחניות, כשמגלים לך את האמת כפי שהיא, אתה לא צריך להפעיל היגיון מורכב, אלא פשוט "להסתכל" עליה ולהבין אותה בבת אחת, כמו שמביטים בתמונה.

מעיננן לציין שמצוות מסוימות קשורות לראייה:

(במדבר טו לט)

"וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כׇּל מִצְוֺת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:"

התורה ממליצה שלא ניתן לעיניים שלנו לשלוט על יְצָרֵנוּ.

במדרש תנחומא נאמר:

(תנחומא שלח טו)

" 'וְלֹא תָּתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם', הַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵן סַרְסוּרִין לַגּוּף, שֶׁהֵן מַזְנִים אֶת הַגּוּף".

על פי התנחומא אומר רש"י:

(רש"י על במדבר טו לט)

" 'וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – כְּמוֹ "מִתּוּר הָאָרֶץ" (במדבר יג,כה). הַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵם מְרַגְּלִים לַגּוּף וּמְסַרְסְרִים לוֹ אֶת הָעֲבֵרוֹת: הָעַיִן רוֹאָה, וְהַלֵּב חוֹמֵד, וְהַגּוּף עוֹשֶׂה אֶת הָעֲבֵרָה.

רש"י מפרש שהאיסור "וְלֹא תָתוּרוּ" פירושו תנועה כמו של מרגלים, כאשר העיניים רואות והלב חומד כמְרַגְּלִים וסרסורים המובילים את הגוף לבצע בפועל את העבירה. ובכל זאת אנו מחויבים במצוות הראייה. כתוב בפרשת ציצית: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ".

כותב הרמב"ם במשנה תורה:

(רמב"ם הלכות ציצית ג ז)

"חובת הציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראייה וסומא חייב בציצית אף על פי שאינו רואה אחרים רואין אותו."

ההלכה קובעת שמצוות ציצית נוהגת ביום ולא בלילה משום שנאמר "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" — המצווה שייכת לזמן של ראייה, ולמרות זאת עיוור חייב בציצית משום שאף על פי שאינו רואה בעצמו, אחרים רואים אותו.

וכתוב בספר שמות:

(שמות לד כג)

"שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כׇּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל."

הפסוק מתאר את מצוות עלייה לרגל לבית המקדש (או המשכן) במהלך שלושת הרגלים: פסח (חג המצות והאביב), שבועות (חג הקציר / הבכורים) ובסוכות (חג האסיף). מפסוק זה נגזר שלוש מצוות עיקריות בכל חג משלושת הרגלים: במסכת חגיגה מפרטים את פרטי מצוות הראייה: הראייה עצמה – להיראות בעזרה של בית המקדש ולהביא עולת ראייה שהוא קרבן חגיגה – הקרבת שלמי חגיגה, ולהיות בשמחה – לשמוח בחג ("ושמחת בחגך")

הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו-פונטי (Maurice Merleau-Ponty), בספרו "הפנומנולוגיה של התפיסה", עומד על כך שהראייה אינה צילום פסיבי של העולם. אנו לא "סופגים" את מה שנמצא בחוץ באופן מכני; אנו נמשכים אל האובייקט, והמבט שלנו הוא תנועה מכוונת.

בהגותו של עמנואל לוינס (Emmanuel Levinas), לראייה יש משקל מוסרי עמוק. לוינס מדבר על פני הזולת כעל ציווי בלתי אמצעי: "לא תרצח" משמעו שפני האחר תובעים ממני אחריות. על פי תפיסה זו, הבחירה החופשית באה לידי ביטוי בנקודת ההכרעה: האם להביט באמת ובמציאות הניצבת מולי, או להסב את המבט (לעצום עיניים)?

הרמב"ם במורה נבוכים מסביר את המונח "ראה":

(מורה נבוכים חלק א פרק א ד)

"דע ששלושת הביטויים "ראה" ו"הביט" ו"חזה" משמשים במובן של ראיית העין, ושלושתם הושאלו להשגת השכל. שתי משמעויות למונח ראה. לגבי "ראה" הדבר ידוע בקרב ההמון. א) נאמר: "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה" (בראשית כט,ב), וזו ראיית עין; ב) ונאמר "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת א,טז), וזו השגה שכלית. ובהשאלה הזאת כל לשון ראיה שנאמר לגבי ה' יתעלה, כגון דבריו "רָאִיתִי אֶת ה'" (מלכים־א כב,יט; דברי הימים־ב יח,יח), "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'" (בראשית יח,א), "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" (בראשית א,י ועוד), "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג,יח), "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שם,כד,י) – כל אלה השגה שכלית, לא ראיית עין כלל. משום שהעיניים אינן משיגות אלא גוף, וגם זה רק מכיוון אחד ורק חלק מן המקרים (=התכונות) שלו, כלומר צבע הגוף ותבניתו וכיוצא בזה, וכן הוא יתעלה אינו משיג על ידי אבר..."

הרמב"ם מבאר כיצד הפעלים "ראה", "הביט" ו"חזה" משמשים הן לתיאור ראיית עין פיזית והן כמושאלים לתיאור השגה שכלית, ומדגיש שכל לשון ראייה המיוחסת לאלוהים במקרא מסמלת השגה שכלית מוחלטת ולא ראייה חושית, כיוון שהעיניים מוגבלות לתפיסת גופים וחומר בלבד בעוד שהבורא נעלה מכל גשמיות ואינו נתפס באמצעות איברים.

המדרש מחזק את דברי הרמב"ם:

(מדרש תנחומא, וישב ו:ד)

"זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת וְגוֹ' (תהלים סט, כד). אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהַצַּדִּיקִים מִתְרוֹמְמִין בְּעֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם (בראשית כב, ד). וְכֵן וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל (בראשית כב, יג). וְכֵן וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים (בראשית יח, ב). בְּיִצְחָק, וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְגוֹ' (בראשית כד, סג). בְּיַעֲקֹב, וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים (בראשית לג, א). אֲבָל הָרְשָׁעִים, נוֹפְלִים בְּעֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן (בראשית יג, י), זֶה סְדוֹם, שֶׁהִנִּיחַ לְאַבְרָהָם וְהָלַךְ לִסְדוֹם לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂיהֶן. לְכָךְ קָרָא שְׁמוֹ לוֹט, שְׁמוֹ גָרַם לוֹ. וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר (במדבר כב, ב). וְכֵן אַתָּה פוֹתֵר אֶת כֻּלָּם."

המדרש מבחין בין האופן שבו הצדדים השונים במקרא משתמשים בראיית עיניים, ומדגים כיצד אצל הצדיקים (כמו אברהם, יצחק ויעקב) הרמת העיניים מסמלת התעלות רוחנית והשגה חיובית, בעוד אצל הרשעים (כמו לוט, בלק ועוד...) היא מובילה לנפילה מוסרית ולבחירה במעשים רעים, כפי שמשתקף מלשון הפסוקים.

אומר הרב קוק:

(עולת ראיה, ברכות השחר)

(על הברכה) "פוקח עורים". כל סדר הברכות הללו הולך הוא ומפרט את ההודאה של החזרת הנשמה אל קרבנו ע"י היקיצה, בחמלת מלך חי וקים, אדון כל הנשמות, המבוטאת מכבר בכללותה בברכת אלהי נשמה. והננו מתחילים, אחרי ההודאות המפורטות שבדרך השלילה, על אשר לא ירדה נשמתנו ביסודה מרום מעלתה, שהיא עומדת עליה, והננו באים לידי ההודאה המפורטת החיובית, להודות על ההארה הפרטית של אור הנשמת החוזרת אלינו. והננו מקדימים את יחוסנו אל העולם כולו, ביחס להחוש הכללי חוש הראיה, הנותן לנו אותו הרגש הנעים והמרהיב, הממלא את נפשנו עז וחדות ד', ממחזה התבל וכל היקום, אשר נעלמו מאתנו כליל ע"י תגרת יד השינה, אשר עשתה אותנו כעורים, והננו מודים לד' חסדו בברכת פוקח עורים."

הרב קוק מבאר שברכת "פוקח עורים" מופיעה בברכת השחר כהודאה חיובית ומפורטת על חזרת אור הנשמה וההכרה בעת היקיצה — שבה אנו שבים לחוש הראייה המרהיב הממלא את נפשנו בשמחה ואשר נעלם מאתנו כליל בזמן השינה שהשוותה אותנו לעיוורים.

לכן כתוב בפסוק "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:" ללמדנו שלאָדָם יש בחירה חופשית אם "לראות" את הטוב או את הרע.

שבת שלום