כשהפה שותק, הגוף מדבר: על אילמות, רעל ואלימות

דברים תשפ"ו

רפאל רוזנר

כשהפה שותק, הגוף מדבר: על אילמות, רעל ואלימות

פרשת דברים פותחת במילים של דיבור:

(ספר דברים פרק א, פסוק א)

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:"

משה דיבר עם העם – לפני שכתב את דבריו משה נושא סדרה של נאומי פרידה, תוכחה וסיכום היסטורי בפני הדור החדש שעומד להיכנס לארץ. הדיבור הזה מתרחש לאורך כ-37 ימים (מראש חודש שבט ועד ז' באדר, יום מותו). רק לאחר מכן, לקראת סוף הספר, מתוארת כתיבת התורה והנחתה בארון הברית ("וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם" [דברים לא כד]) .המדרש מציין נקודה זו ומעמיק בענייני הדיבור:

(מדרש רבה דברים א, א)

"אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְאֵה לְשׁוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה מַה חֲבִיבָה, שֶׁמְרַפֵּא אֶת הַלָּשׁוֹן"

המדרש מסביר כי סגולתה המיוחדת של התורה היא בכך שהדיבור והעיסוק בה ("לשון של תורה") מסוגלים לרפא ולתקן את חטאי הדיבור והלשון של האדם, כגון לשון הרע, רכילות או דיבור פוגעני, ואף להביא לו רפואה גופנית ונפשית. לאדם המודרני קשה לעיתים להבין זאת, אך הלימוד, הדרישה והחקירה בכוחם להסיח את דעתו של החולה, ולהעניק לו מטרה ותוכן התומכים בתהליך הריפוי.

המדרש מביא סימוכין להצהרתו:

(שם)

"מִנַּיִן? שֶׁכֵּן כְּתִיב (משלי טו, ד): מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים"

בספר משלי נאמר הפסוק במלואו:

(משלי טו, ד)

"מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ"

כלומר, דיבור מרגיע, מעודד ומיטיב הוא כמו עץ חיים המעניק כוח ונחמה; מנגד, דיבור מעוות, שקרי או פוגעני גורם לשבר נפשי עמוק.

המדרש שואל ומסביר מהו אותו "עֵץ חַיִּים":

(מדרש רבה דברים א, א)

"וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ"

כלומר, חקר התורה ולימודה הם המרפא, הם עץ החיים .

יתר על כן, אומר המדרש:

(שם)

"וּלְשׁוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה מַתִּיר אֶת הַלָּשׁוֹן"

כלומר, לימוד התורה מרפא את כוח הדיבור, משחרר את הנפש מחסימותיה, ומעניק ללשון האנושית את המילים ואת הלגיטימציה לבטא את מה שהיה נעול ומושתק בתוכה. כך משה, שהעיד על עצמו: "כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד, י), הפך למנהיג בעל יכולת ביטוי ודיבור עילאית.

המדרש ממשיך:

(מדרש רבה דברים א, א)

"תֵּדַע לְךָ, לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה מִגַּן עֵדֶן אִילָנוֹת מְשֻׁבָּחִים. וּמָה הוּא שִׁבְחָן? שֶׁהֵן מְרַפְּאִין אֶת הַלָּשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מז, יב): וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה וגו'"

דברים אלו מתארים כי לעתיד לבוא יצמיח אלוהים עצים משובחים מגן עדן, שפירותיהם ועליהם ירפאו את פגעי הלשון והדיבור (כמו חטאי לשון הרע), כפי שניבא יחזקאל. הפסוק ביחזקאל אומר במלואו:

(יחזקאל מז, יב)

"וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כׇּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לׇחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה:"

יחזקאל מתאר בנבואתו שלעתיד לבוא יזרמו מים קדושים מבית המקדש ויצמיחו על גדות הנחל עצי פרי פלאיים. עצים אלו יניבו יבול טרי מדי חודש בחודשו, פירותיהם ישמשו למאכל, ועליהם ישמשו למרפא.

המדרש מקשה ותוהה על הקשר לדיבור:

(מדרש רבה דברים א, א)

"מִנַּיִן שֶׁהִיא רְפוּאָה שֶׁל לָשׁוֹן? שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מז, יב): וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה"

מכאן מוכח מפסוקו של יחזקאל שעלי העץ העתידיים ישמשו כתרופה, ועל פי דרשת חז"ל הם ירפאו ספציפית את פגעי הלשון והדיבור הרע, שכן נאמר "וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה". הסגולה המיוחדת של עלי העצים שיצמחו שם היא שישמשו מזור למחלות ותחלואים שונים, הן בגוף והן בנפש.

המדרש חושף את הוויכוח בין רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי על משמעות המילה "לִתְרוּפָה":

(שם)

"רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי; חַד אָמַר: לִתְרַפְיוֹן. וְחַד אָמַר: כָּל שֶׁהוּא אִלֵּם וְלוֹעֵט הֵימֶנּוּ – לְשׁוֹנוֹ מִתְרַפֵּא וּמְצַחְצְחָה מִיָּד בְּדִבְרֵי תוֹרָה"

מחלוקת זו, המופיעה גם בגמרא במסכת סנהדרין. הגמרא מפרשת את המילה "לתרופה": אחד האמוראים סובר שהעלים ישמשו כמרפא כללי (מלשון "תרפיון" – רפואה ביוונית), ואילו חברו סובר שהם ירפאו אילמים או בעלי קשיי דיבור, ויגרמו ללשונם להגות דברי תורה בבהירות, בצחות ובצחצוח שפה.

הגמרא מרחיבה בעניין זה:

(מסכת סנהדרין דף ק, עמוד א)

"כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לְכַוֵּי דְּבֵי זִיקָא. מַאי ״וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה״? רַבִּי יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי וְרַב חִסְדָּא: חַד אָמַר, לְהַתִּיר פֶּה שֶׁל מַעְלָה; וְחַד אָמַר, לְהַתִּיר פֶּה שֶׁל מַטָּה. אִיתְּמַר נָמֵי: חִזְקִיָּה אָמַר לְהַתִּיר פֶּה אִילְּמִין, בַּר קַפָּרָא אָמַר לְהַתִּיר פֶּה עֲקָרוֹת, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לִתְרוּפָה מַמָּשׁ. מַאי לִתְרוּפָה? רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: לְתוֹאַר פָּנִים שֶׁל בַּעֲלֵי הַפֶּה:"

כאשר אמר רבי יוחנן שהעלים מיועדים "לרפואה ממש", הוא התכוון שהם מרפאים חולים שחלו כתוצאה מחדירת רוח פרצים ("זיקא") דרך נקבי הגוף. הגמרא שואלת מה פירוש המילים "ועלהו לתרופה", ומציגה את מחלוקתם של רבי יצחק בר אבדימי ורב חסדא: אחד פירש שהעלים יפתחו את ה"פה של מעלה" (לדיבור ותפילה), והשני פירש שיפתחו את ה"פה של מטה" (למערכת העיכול או ההולדה). בהמשך מובאות דעות נוספות: חזקיה פירש שהעלים ירפאו אילמים, בר קפרא פירש שיפתחו את רחמן של עקרות, ורבי יוחנן, שסבר שמדובר ברפואה ממשית, נעזר בפירושו של רבי שמואל בר נחמני, שהסביר כי מדובר ברפואה המקנה תואר פנים מאיר ומזהיר לבעלי הפה – הלא הם לומדי התורה.

המילה המודרנית "תרפיה" (therapia) קרובה בצלילה למילה העברית המקראית "תְרוּפָה". מקורה של המילה הלועזית הוא ביוונית (therapeia) – שמשמעותה ריפוי, החלמה, השגחה או שירות הניתן לחולה; והיא נגזרת מהפועל therapeuein – לרפא, לטפל מבחינה רפואית, ובמובנו הפשוט: להשגיח, לשרת ולטפל.

לפי חוקרי הלשון, השפה היוונית נמנית עם משפחת השפות ההודו-אירופיות. עדויות כתובות עליה נמצאו כבר מהמאה ה-14 לפני הספירה, אולם ראשיתה של היוונית הקלאסית היא במאה השמינית לפני הספירה. היוונים – והשטחים הנרחבים שעליהם שלטו מחוץ לגבולות יוון – הביאו לעולם תרבות עשירה ודומיננטית, אשר הותירה את עקבותיה בכל שפות העולם הישן. לעברית הגיעו מילים רבות מיוונית, לרוב לאחר שעברו "גיור" דרך השפה הארמית, ובעת החדשה גם באמצעות שאילה ישירה.

עם זאת, קשה להשתכנע שהמילה המקראית "תרופה" מוצאת את שורשה ביוונית. מה ליחזקאל המקראי וליוון העתיקה? בתקופתו של יחזקאל הנביא (גלות בבל), התרבות והשפה היוונית עדיין לא הגיעו לבבל ולא השפיעו על האזור. ייתכן שההפך הוא הנכון: המילה היוונית היא זו ששואבת את מקורה ואת צלילה מן המילה העברית. שני שורשים אפשריים בעברית למילה תרופה: א) רפא או רפה במשמעות של חלש, חסר כוח או חסר מרץ. כלומר לתקן את הרפיון. ב) רפא מלשון ריפוי כלומר תיקון והבראה.

המדרש, כאמור, קובע: "וּלְשׁוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה מַתִּיר אֶת הַלָּשׁוֹן" – התורה מרפאה ומשחררת את יכולת הדיבור של האדם. על משה רבנו נאמר בתחילת דרכו: "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד, י) וכן: "וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם" (שמות ו, יב). רש"י מפרש על אתר את הביטוי "ערל שפתים" כאל "אטום שפתיים", אדם שאינו יכול לדבר.

ראוי לשים לב כי אותיות המילה עֲרַל הן גם אותיות המילה רַעַל – קרי, ארס או סם מוות. אדם שאינו מסוגל לדבר ולבטא את עצמו נהרס מבפנים; ה"רעל" הרגשי והנפשי שלו מתפשט בתוכו ואינו מוצא מנוח ומרעיל את הגוף.

הקביעה כי חוסר היכולת לדבר פועל כרעל נוגעת באחד המנגנונים העמוקים והרגישים ביותר של נפש האדם. כאשר אדם אינו מסוגל להעניק מילים לחוויותיו, לכאבו או לסבלו, כל מה שאינו מוצא ביטוי החוצה מופנה פנימה והופך להרסני. מצב זה מוביל לחסימת פונקציות הסימבוליזציה (היכולת להמשיג רגשות למילים) ולסומטיזציה (היווצרות סימפטומים גופניים) – כשהגוף נאלץ "לדבר" את מה שהפה גוזר לשתוק.

במצב כזה, האדם חשוף לחלוטין למה שמעבר למילים – למפגש ישיר, מציף ומטלטל עם הטראומה או החרדה, ללא שום מסננת, הגנה או עיבוד שכלי. חוויה זו פועלת כרעל ממש, משום שהיא מפרקת את רצף החיים הנפשיים התקין ומשאירה את האדם בלולאה אינסופית של שחזור הכאב ללא מוצא. לא בכדי המילה דִּבּוּר קרובה ומקבילה במשקלה למילה דֶּבֶר (מגפה). כשאין מילים והדיבור נחסם – פורצת מגפה נפשית וסביבתית.

לכך יש להוסיף נדבך חברתי ותרבותי נוסף: אדם המתקשה לדבר או נחסם מלבטא את עצמו סובל מסוג של אִלְּמוּת – מילה הקרובה ומשיקה למילה אַלִּימוּת. לעיתים קרובות, כאשר המילים נעלמות ואינן מסוגלות עוד לגשר, לתווך ולרפא, הברוטליות, הבריונות, התוקפנות והאכזריות הן אלו שמשתלטות על האדם, על החברה ועל המדינה כולה.

שבת שלום