חידת הגורל האנושי: גלגול, דין אלוהי וייסורי צדיקים

נצבים וילך תשפו

רפאל רוזנר

חידת הגורל האנושי: גלגול, דין אלוהי וייסורי צדיקים

"מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת""מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ"

(פיוט מיוחס לרבי אמנון ממגנצא (מיינץ) כנראה מדובר בפיוט ארץ-ישראלי קדום)

בפרשת וילך עוסקים בפרידת משה והעברת המנהיגות ליהושע.

המדרש עוסק רבות במותו של משה וכך נאמר:

דברים לא יד

"וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד:"

מוסיף המדרש:

מדרש רבה וילך ט ח

"דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאִשָּׁה עֻבָּרָה שֶׁנֶּחְבְּשָׁה בְּבֵית הָאֲסוּרִין, יָלְדָה שָׁם בֵּן, גָּדַל אוֹתוֹ הַיֶּלֶד, עָבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי בֵּית הָאֲסוּרִים, הִתְחִיל אוֹתוֹ הַיֶּלֶד לִצְווֹחַ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, לָמָּה אֲנִי חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ בַּחֲטָיָא (בחטאה) שֶׁל אִמְּךָ אַתְּ נָתוּן כָּאן. כָּךְ אָמַר משֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שְׁלשִׁים וָשֵׁשׁ כְּרִיתוֹת (מיתה בידי שמיים) הֵן, שֶׁאִם יַעֲבֹר אָדָם עַל אֶחָד מֵהֶן חַיָּב מִיתָה, שֶׁמָּא עָבַרְתִּי עַל אַחַת מֵהֶן, לָמָּה אַתָּה גּוֹזֵר עָלַי מִיתָה. אָמַר לוֹ בַּחֲטָיָא שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן אַתָּה מֵת שֶׁהֵבִיא מִיתָה לָעוֹלָם. הֵן, מַהוּ הֵן, בַּעֲוֹן אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ הֵן (בראשית ג, כב): הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ וגו'."

מדרש זה מציע משל כדי להסביר את תסכולו של משה מול גזירת המוות שהוטלה עליו, ואת התשובה האלוהית שניתנה לו. במרכז המשל עומדת אישה בהריון שנכלאה בבית הסוהר, ושם ילדה את בנה. כשהילד גדל בתוך הכלא מבלי להכיר מציאות אחרת, עובר המלך ליד בית האסורים. הילד, שלא עשה רעה לאיש, זועק אל המלך ושואל מדוע הוא כלוא בבית האסורים. המלך משיב לו בבירור: אינך כלוא בגלל פשע שאתה ביצעת, אלא בגלל חטאה של אמך שבעקבותיו היא נאסרה.

רבי לוי משווה זאת לשיח בין משה לבין בוראו. משה פונה אל הבורא וטוען שבתורה ישנן שלושים ושש עבירות חמורות שהעונש עליהן הוא כרת ( מיתה בידי שמיים), והוא מוודא ומדגיש שהוא לא עבר על אף אחת מהן, ולכן לא מגיע לו עונש מוות. על כך משיב לו ריבון העולמים כי מותו אינו תוצאה של חטא אישי שהוא ביצע, אלא של חטא אדם הראשון, שהביא את מציאות המוות לעולם כולו. בסיום המדרש מוסברת המילה "הֵן" מפסוק יד בפסוקי פרידת משה ("הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת"): המילה "הֵן" רומזת ישירות לעוון אדם הראשון, עליו נאמר בספר בראשית "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ", כלומר הנה האדם פיתח יכולת להבחין בין טוב לרע, ובכך הפך להיות כמו אחד מאיתנו. (האדם הפך להיות כביכול יצור עליון בעל תודעה ובחירה, בדומה ליצורים הרוחניים בשמיים.) ובכך נסגר המעגל בין גורלו האישי של משה לבין מציאות האנושות כולה מאז חטא אדם הראשון.

לכן בעקבות חטאו של אדם הראשון בני אדם מתים. תפיסת המוות ביהדות אינה אחידה והתפתחה לאורך הדורות. בניגוד לתרבויות שהתמקדו בפולחן המוות, היהדות מעמידה במרכז את החיים ("ובחרת בחיים"), כשהמוות נתפס כחלק טבעי מסדרי בראשית וכסיום מועדו של האדם בעולם הזה.

בתנ"ך המוות נתפס בעיקר כגזירה טבעית ומחויבת המציאות ("כי עפר אתה ואל עפר תשוב"). נשמות בי אדם, כל בני אדם יורדות ל"שאול". השאול במקרא אינו מקום של עונש או שכר, אלא קיום עמום וצללי. הדגש המקראי מושם על המשכיות דרך הדורות הבאים, הזיכרון והשם שהאדם מותיר אחריו.

לפי חז"ל מתרחש מעבר מרכזי לתפיסה של "העולם הבא" ושרשרת הגמול האישי. המוות נתפס כמעבר בין פרוזדור (העולם הזה) לבין טרקלין (העולם הבא), שבו הנשמה מקבלת את שכרה או עונשה לפי מעשיה.

תורת הסוד, הקבלה, פיתחה את רעיון גלגול הנשמות. (Reincarnation  ,Metempsychosis) לפי גישה זו, המוות אינו סוף פסוק אלא שלב במסע של תיקון רוחני, שבו הנשמה חוזרת לעולם כדי להשלים את תפקידה ולתקן החטא של אדם הראשון. 

עם זאת חז"ל רמזו על חיבורים מעניינים בין דמויות התנ"ך שלא חיו באותה תקופה. בתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב בארמית:

שמות ו יח

"וּבְנוֹי דִקְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִיאֵל וּשְׁנֵי חַיוֹי דִקְהָת חֲסִידָא מְאָה וּתְלָתִין וּתְלַת שְׁנִין חַיָיא עַד דְחָמָא יַת פִּינְחָס הוּא אֵלִיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא דְעָתִיד לְמִשְׁתַּלְחָא לְגָלוּתָא דְיִשְרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא"

(תרגום לעברית) "ובני קהת: עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל; ושני חייו של קהת החסיד מאה ושלושים ושלוש שנים – חיה עד שראה את פינחס, הוא אליהו הכהן הגדול העתיד להישלח לגלות ישראל בסוף הימים."

כמו "פינחס זה אליהו" קיימים דוגמאות אחרות בתלמוד למשל מלכי-צדק מלך שלם הוא שם בן נח, הגר היא קטורה ועוד הרבה... חכמי הקבלה לקחו את הזיהויים החז"ליים הללו ופירשו אותם במישור של סוד – כעיבור נשמות להבדיל מגלגול נשמות רגיל. העיבור אינו התחלה של חיים חדשים מגיל ינקות, אלא הצטרפות זמנית או קבועה של נשמה נוספת, בדרך כלל צדיק או דמות תנכית לאדם חי שכבר פועל בעולם.

מהו גלגול נשמות לפי תורת הסוד? לאחר מות הגוף, הנשמה חוזרת ויורדת לעולם הזה בתוך גוף חדש.כדי להשלים את משימה שלה. בתקופת גאוני בבל וימי הביניים, פילוסופים יהודים מרכזיים דחו את רעיון הגלגול. רב סעדיה גאון (רס"ג) בספרו "אמונות ודעות" יצא בתוקף נגד התפיסה וכינה אותה "הבל וסכלות".

במאה ה-16 בצפת, ר' יצחק לוריא (האר"י) ותלמידו ר' חיים ויטאל הפכו את הגלגול לציר מרכזי בהבנת הקיום האנושי. חיבורם "שער הגלגולים" מפרט את חוקיות הגלגולים, סיבותיהם, והשורשים ההיסטוריים של נשמות המקרא.

רעיון הגלגול התפרסם לראשונה בספר הבהיר לקראת המאה ה12 אצל המקובלים הראשונים בפרובנס. ספר הבהיר מיוחס לתנא רבי נחוניה בן הקנה, לא יודעים מי חיבר אותו וקשה מאוד להגדירו, הוא ייחודי מאוד בספרות היהודית. הוא נחשב לספר קבלי ראשון שהשפיע על כל זרמי הקבלה. בכל זאת הוא מהווה בחלקים גדולים חידה גדולה. הוא זכה להתייחסות של גדולי ישראל כמו הגאון מוילנא שכתב עליו פירוש קצר, תמציתי ומרוכז (הידוע כהגהות או ביאור הגר"א לספר הבהיר.(

בספר הבהיר נאמר על הגלגול:

ספר הבהיר קכא/קכב

"מַאי "דּוֹר דּוֹר"? אָמַר רַבִּי פַּפַּיָס: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא" (קֹהֶלֶת א', ד'). וְאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: "דּוֹר בָּא" – שֶׁכְּבָר בָּא.

מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ עֲבָדִים וְהִלְבִּישָׁן כְּפִי יְכָלְתּוֹ בִּגְדֵי מֶשִׁי וְרִקְמָה, קִלְקְלוּ הַשּׁוּרָה, הִשְׁלִיכָן וּדְחָפָן מֵעָלָיו וְהִפְשִׁיטָן בִּגְדֵיהֶם וְהָלְכוּ לָהֶם, לָקַח הַבְּגָדִים וּרְחָצָן הֵיטֵב עַד שֶׁלֹּא נוֹתַר בָּהֶן שׁוּם סִיג וְהִנִּיחָן אֶצְלוֹ מְזֻמָּנִין, וְקָנָה עֲבָדִים אַחֵרִים וְהִלְבִּישָׁן הַבְּגָדִים הָהֵם, וְהוּא לֹא יָדַע אִם טוֹבִים הֵם אוֹתָם הָעֲבָדִים אִם לָאו, וַהֲרֵי זָכוּ בַּבְּגָדִים שֶׁכְּבָר בָּאוּ לָעוֹלָם וְלָבְשׁוּם אַחֵרִים לִפְנֵיהֶם, אֲבָל הָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קֹהֶלֶת יב ו)."

הדרשה בספר הבהיר נפתחת בשאלה הפרשנית על כפילות הלשון או פשר הפסוק בקהלת, ומביאה את דברי רבי פפייס המצטט את הפסוק כפשוטו, "דור הולך ודור בא". לעומתו, רבי עקיבא מעניק קריאה חדשנית למילים "דור בא" ומפרש אותן לא כדור חדש שעתיד לבוא לראשונה, אלא כ"דור שכבר בא" בעבר – כלומר, הנשמות המרכיבות את הדור הנוכחי הן אותן נשמות שכבר חיו בעולם בסבב קודם.

כדי להסביר תפיסה זו, המדרש מביא משל על מלך שהיו לו עבדים והוא הלביש אותם בבגדים יקרים של משי ורקמה. כאשר העבדים סרחו וקלקלו את מעשיהם, המלך גירש אותם והפשיט אותם מבגדיהם. לאחר מכן, המלך לא זרק את הבגדים היקרים, אלא כיבס וניקה אותם היטב מכל לכלוך וסיג, והניח אותם מוכנים לשימוש. כשהביא המלך עבדים אחרים (עבדים חדשים), הוא הלביש אותם באותם בגדים מכובסים שכבר שימשו את העבדים הקודמים.

במשל זה, הבגדים הם משלים לנשמה הטהורה שניתנה לאדם, או לחלופין לגוף וללבושים הרוחניים שהנשמה לובשת בעולם. כאשר בני האדם "מקלקלים את השורה" בחטאיהם, הם מאבדים את זכותם, והנשמה עוברת תהליך של מירוק, ניקוי וזיכוך (כמו כביסת הבגדים) לאחר הפטירה, כדי שתוכל לרדת שוב לעולם בתוך גוף אחר או עבד אחר. העבדים החדשים זוכים ללבוש בגדים שכבר היו בעולם ולבשו אותם אחרים לפניהם, דבר הממחיש כי הקיום האנושי אינו יצירה חדשה לחלוטין מאין, אלא מנגנון של מחזוריות וזיכוך מתמשך.

המדרש מסיים בחיבור לפסוק מקהלת "וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". החלק החומרי (הגוף, העפר) חוזר לאדמה, בעוד החלק הרוחני (הרוח, הנשמה) חוזר למקורו האלוהי לשם ניקוי, הכנה והשבה מחדש למרחב של העולם הזה, ש"לעולם עומדת" כבמה יציבה עבור תהליכי התיקון של הנשמות.

ספר הבהיר מביא טקסט נוסף על הגלגול:

ספר הבהיר קצה

"מִפְּנֵי מָה צַדִּיק וְטוֹב לוֹ צַדִּיק וְרַע לוֹ? מִפְּנֵי שֶׁהַצַּדִּיק הַזֶּה כְּבָר הָיָה רָשָׁע לְשָׁעָבַר וְעַתָּה נֶעֱנָשׁ. וְכִי מַעֲנִישִׁין עַל יְמֵי הַנַּעֲרוּת? וְהָאָמַר רַבִּי סִימוֹן שֶׁאֵין מַעֲנִישִׁין בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה אֶלָּא מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּמַעְלָה! אָמַר לֵיהּ: אֲנָא לָא בְּחַיֵּי אָמְרִי, אֲנָא דְּאָמְרִי שֶׁכְּבָר הָיָה לְשָׁעָבַר. אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: עַד מָתַי תִּסְתֹּם דְּבָרֶיךָ? אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁנָּטַע בְּגַנּוֹ כֶּרֶם "וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (יְשַׁעְיָהוּ ה', ז'). רָאָה שֶׁלֹּא הִצְלִיחַ, נְטָעוֹ, גָּדְרוֹ וּפְרָצוֹ, וְנִקָּה הַגְּפָנִים מִן הַבְּאֻשִׁים, וּנְטָעוֹ עוֹד שֵׁנִית. רָאָה שֶׁלֹּא הִצְלִיחַ, גָּדְרוֹ, נְטָעוֹ אַחַר שֶׁנִּקָּה, וְרָאָה שֶׁלֹּא הִצְלִיחַ, וַעֲקָרוֹ וּנְטָעוֹ. עַד כַּמָּה? אָמַר לָהֶם: לְאֶלֶף דּוֹר, דִּכְתִיב: "דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר" (תְּהִלִּים ק"ה, ה'). וְהַיְנוּ דַּאֲמַרוּ: תְּתַקַּעַ"ד דּוֹרוֹת חָסְרוּ, וְעָמַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר."

הקטע המובא מספר הבהיר (סימן פה) מציע את אחד הפתרונות הקבליים המרכזיים לסוגיית עתיקת היומין של "צדיק ורע לו". הטקסט נפתח בשאלה המוכרת מחז"ל על הסיבה לכך שישנם צדיקים הסובלים בעולם הזה, ומשיב תשובה מפתיעה: הצדיק הסובל עתה היה רשע בגלגולו הקודם ("לשעבר"), וייסוריו בהווה אינם אלא עונש ותיקון על המעשים הרעים שביצע באותו קיום קודם. על קביעה זו מועלת מיד קושיה תלמודית: הלוא ידוע שבית דין של מעלה אינו מעניש אדם על חטאי נערותו אלא רק מגיל עשרים ומעלה, ואם כן כיצד ניתן להסביר את סבלו של הצדיק כעונש על ימי "הנערות" של קיומו? על כך משיב הדרשן כי הוא אינו מדבר על ימי ילדותו או נעוריו של האדם בתוך אותם חיים נוכחיים ("לא בחיי אמרי"), אלא על תקופת חיים שלמה וקודמת שבה חטא.

כאשר חבריו של הדרשן תובעים ממנו לחדול מלדבר בלשון סתומה ולהסביר את המנגנון הרוחני הזה בגלוי, הוא מביא את משל הכרם המבוסס על נבואת ישעיהו. המשל מתאר אדם שנטע כרם בגנו וציפה לראות פירות טובים, אך הגידולים אכזבו והניבו ענבים "באושים". הגנן אינו ממהר להשמיד את הכרם כליל, אלא גודר, מנקה את הגפנים מהגידולים הרעים, עוקר ושותל אותם מחדש פעם אחר פעם בניסיון להביאם לידי הבשלה כראוי. הכרם במשל הוא משל לנשמות, והנוטע הוא הבורא. כאשר הנשמה אינה מצליחה להניב פירות רוחניים טובים בקיומה, הבורא אינו מפקיר אותה לחסד החידלון, אלא "עוקר ושותל" אותה מחדש בעולם הזה – כלומר מחזיר אותה בגלגול נשמות – כדי לנקותה מחטאיה ולהעניק לה הזדמנות נוספת להגיע לתיקון ולשלמות.

בסיום הקטע מובא הגבול הזמני של תהליך הסבלנות והמירוק האלוהי: הדרשן קובע כי תהליך הניקוי והשתילה מחדש יכול להמשך "עד אלף דור", כפי שדורש הפסוק בתהילים "דבר צוה לאלף דור". מכאן מציע המדרש פתרון לברייתא הידועה בחז"ל (מסכת חגיגה) על 974 (תתקע"ד) הדורות שנבראו או נחשבו להיבראות לפני מתן תורה אך נחסרו מפני רשעותם: אותן נשמות קדומות שלא זכו להתקיים לא אבדו מן העולם, אלא בורא העולם "שתלן בכל דור ודור" מחדש בדרך של גלגול ותיקון מתמשך, כדי להביאן בסופו של דבר אל תכליתן הראויה.

על רעיון זה מבוסס הפיוט "אֵלֶּה אֶזְכְּרָה" הוא מן המפורסמים והמרגשים שבפיוטי ה"אלה אזכרה" (סדר עשרת הרוגי מלכות), הנאמר בקהילות אשכנז ובחלק מקהילות הספרדים בעיצומו של יום הכיפורים (בסדר העבודה של תפילת מוסף) וכן בתשעה באב.

הפיוט מתאר באופן דרמטי ומזעזע את הוצאתם להורג של עשרה מתנאי ארץ ישראל בידי המלכות הרומית (ביניהם רבי עקיבא, רבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל כהן גדול, ורבי חנינא בן תרדיון).

מותם הקשה של עשרה הרוגי מלכות מבוסס על מכירת יוסף על ידי אחיו. כדי למחוק החטא הנורא שנעשה על ידי אבות האומה (עשרת השבטים), נדרשת כפרה– עשרה צדיקים עליונים, ראשי הסנהדרין ומנהיגי הדור, שימסרו את נפשם על קידוש השם. במדרשים המקבילים ובקבלה מקשרים זאת גם למושג תתקע"ד דורות ((974 דורות - מקורו במדרשי חז"ל ובספרות הקבלה והסוד. המושג מתאר את הדורות שנבראו או שנחשבו במחשבה לפני בריאת העולם, אך לא יצאו לפועל כמתוכנן בשל רשעותם או משום שהעולם לא היה יכול להתקיים בהם. החטא של מכירת יוסף נתפס כקטרוג נורא המאפשר לסגני המלכות (כוחות הדין והחומר, המיוצגים על ידי רומי) לאחוז בעולם. הקיסר בפיוט אינו פועל רק מדחף אישי, אלא כזרוע של הדין האלוהי המבקש לברר ולזכך את עוון האבות.

לסיום , צריך לציין שר' יצחק לוריא, האר"י תרם תרומה חשובה לכלל הבריאה שהחדיר את המושג של תיקון המופיע כבר בספר הבהיר, בעקבות רעיון הצמצום, שבירת הכלים וחטא אדם הראשון. הוא העניק תפקיד לכל ייצור בבריאה מהדומם עד המדבר, הוא הטמיע את התקווה בלב האדם: "ניתן לתקן כל זמן שהאור דולק".

כתיבה וחתימה טובה

שנזכה לתיקון עולם בראש השנה זה.

שבת שלום ושנה טובה לכל עם ישראל ולעולם כולו.