ברכת "בכל": סוד החסד של אברהם אבינו

חיי שרה

רפאל רוזנר

ברכת "בכל": סוד החסד של אברהם אבינו

בפרשת חיי שרה כתוב:

בראשית כד א

"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל."

רש"י מפרש על פי המדרש על אתר:

"בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל – "בַּכֹּל" עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא "בֵּן", וּמֵאַחַר שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן הָיָה צָרִיךְ לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה."

בתלמוד נאמר ש"בכל" מצביע על בתו של אברהם:

בבא בתרא טז ב

"'וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל״ – מַאי ״בַּכֹּל״? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ בַּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: בַּת הָיְתָה לוֹ לְאַבְרָהָם, וּ״בַכֹּל״ שְׁמָהּ."

במדרש רבה מוסיפים הסברים נוספים:

בראשית רבה חיי שרה נט ז:

"רַבִּי לֵוִי אָמַר תְּלַת, בַּכֹּל, שֶׁהִשְׁלִיטוֹ בְּיִצְרוֹ. בַּכֹּל, שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה בְּחַיָּיו. בַּכֹּל, שֶׁלֹא חָסֵר קֵלָרִין שֶׁלּוֹ כְּלוּם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא אָמַר בַּכֹּל, שֶׁלֹא חָזַר וְנִסָּה אוֹתוֹ."

ורבי לוי מציע שלושה פירושים למשמעות הברכה הכללית הזו. לפי הפירוש הראשון, הברכה היא שזכה לשליטה מלאה ביצרו הרע ולניצחון רוחני עליו. לפי הפירוש השני, הברכה התבטאה בכך שזכה לראות את בנו ישמעאל חוזר בתשובה ומיישר את דרכיו עוד בחייו של אברהם. לפי הפירוש השלישי, הברכה הייתה גשמית וכלכלית – שחדר המזווה והמלאי שלו לא חסר דבר והיה מלא מכל טוב. בהמשך מביא רבי לוי מאמר נוסף בשם רבי חמא, שלפיו הברכה "בכל" פירושה מהפך ביחסו של הקדוש ברוך הוא אליו – שלאחר שעמד בעשרה ניסיונות, הקדוש ברוך הוא לא הוסיף עוד לבחון ולנסות אותו. למעשה נפסקה כאן הנבואה של אברהם.

אם הפסוק אומר "וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל", למה החכמים ניסו לצמצם את המילה "בכל", לבן, לבת או דברים אחרים? למה הם לא ראו שאברהם קיבל ברכה כללית על כל חייו? נראה לי שהברכה הזאת לא נוגעת רק לאברהם באופן ספציפי אלא מופנית אל כל עם ישראל בכל הדורות ואולי לכל העולם או לרוב העולם כמו שכתוב (ספר בראשית פרק יז) "אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם". אברהם הוא לא רק איש פרטי שחי אי פעם בהיסטוריה. הוא מוגדר במסורת כאבא של המון גויים. החיים של אברהם עצמו היו קשים במיוחד מ'לך לך' עד מותה של שרה עבר אברהם הרבה ניסיונות, רעב כבד,מלחמות, קשרים עם עמים אחרים, ברית מילה בגיל מבוגר, סיפורו של ישמעאל ועקידת יצחק.

ספר יצירה מציין לגבי אברהם:

ספר יצירה ו ד

"וְכֵיוָן שֶׁצָּפָה אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה וְהִבִּיט וְרָאָה וְחָקַר וְהֵבִין וְחָקַק וְחָצַב וְצָרַף וְצָר וְעָלְתָה בְּיָדוֹ, אָז נִגְלָה עָלָיו אֲדוֹן הַכֹּל בָּרּוּךְ הוּא (ב"ה), וְהוֹשִׁיבֵהוּ בְּחֵיקוֹ וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וּקְרָאוֹ אוֹהֲבִי, וְכָרַת לוֹ בְּרִית וּלְזַרְעוֹ, וְהֶאֱמִין בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. וְכָרַת לוֹ בְּרִית בֵּין עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו וְהִיא בְּרִית הַמִּילָה, וְעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹת יָדָיו וְהוּא הַלָּשׁוֹן. וְקָשַׁר לוֹ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת בִּלְשׁוֹנוֹ וְגִלָּה לוֹ אֶת יְסוֹדָן: מָשְׁכָן בַּמַּיִם, דְּלָקָם בָּאֵשׁ, רְעָשָׁן בָּרוּחַ, בִּעֲרָן בְּשִׁבְעָה, נְהָגָם בִּשְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת."

הקטע המתואר, החותם את ספר יצירה (מאפשר לחכמים ליחס את ספר היצירה לאברהם), מתאר את תהליך ההתעוררות והחקירה העצמית של אברהם אבינו ואת הגילוי האלוהי שבא בעקבותיו. בתחילה מתוארת עבודתו העיונית והרוחנית המאומצת של אברהם, שהחל מתוך התבוננות מעמיקה במציאות, דרך ניתוח והבנה, ועד לפעולה יצירתית של חקירה, חציבה, צריפה ועיצוב של אבות הטיפוס הרוחניים של הבריאה, עד אשר עלה בידו לפענח את סודות היקום. כתוצאה מהשגת המעלה הזו, נגלה אליו בורא עולם ביחס של קרבה ואהבה אינטימית, המדומה להושבה בחיקו, והעניק לו את התואר "אוהבי" תוך כריתת ברית עמו ועם זרעו על בסיס אמונתו הזכה.

לפי ספר יצירה, הברית שנכרתה עמו מתבטאת בשני מוקדים בגוף האדם: ברית המילה שבין עשר אצבעות הרגליים כלומר בחלק התחתון של הגוף, המייצגת את תיקון היצר והחומריות, וברית הלשון (המילה המדוברת ואולי גם הכתובה) שבין עשר אצבעות הידיים, המייצגת את כוח הדיבור והיצירה הרוחנית. הבורא קשר ללשונו של אברהם את עשרים ושתיים אותיות לשון הקודש וחשף בפניו את היסודות הכמוסים של בריאת העולם דרכן – כיצד מורכבות האותיות משלושת יסודות היסוד: משירתן במים, הדלקתן באש וזעזוען ברוח, ואיך מנהיג הבורא באמצעותן את שבעת כוכבי הלכת ואת שני עשר המזלות בשמיים (חלק גדול מעיסוקי ספר יצירה).

ההתייחסות לאברהם אבינו וקשירת הברית סובבת סביב סיומו של ספר יצירה, שם מתואר כיצד אברהם הגיע להכרת "אדון הכל" דרך חכמת הצירופים (שיטה קבלית ועיונית עתיקה, המבוססת על התפיסה שהעולם נברא באמצעות אותיות לשון הקודש, ושכל עצם או מושג במציאות מקבל את חיותו ותכונותיו מהצירוף הספציפי של האותיות המרכיבות את שמו.). כל אות מצטרפת לאות אחרת , יוצרת מילים, משפטים וקונספטים. ספר יצירה מתאר את הפיכתו של אברהם אבינו ממתבונן ומחוקר בבריאה לנביא בעל ברית עם הקב"ה. לאחר שאברהם התבונן בעולם, סקר את גרמי השמיים והטבע, חקר והבין את חוקי הבריאה, והצליח באמצעות עיונו המעמיק לצרוף, לתרגל ולהגיע להבנה מלאה של סודות היצירה, הוא זכה לגילוי אלוהי 'אדון הכל' (ברך את אברהם בכל) התגלה אליו, קירב אותו בחיבה עמוקה (כמתואר במשל של הושבה בחיק ונשיקה בראש) וקרא לו "אוהבי" כגמול על אמונתו והעמקת חקירתו. נכרתה עמו ועם זרעו ברית המבטאת שני מוקדים מקבילים לאדם: ברית המילה שבין עשר אצבעות הרגליים (הברית הגשמית והיצרית) וברית הלשון שבין עשר אצבעות הידיים (ברית הדיבור והחכמה). הבורא חיבר ללשונו של אברהם את עשרים ושתיים אותיות לשון הקודש וגילה לו את סוד כוחן הפעיל והיסודי בעולם: כיצד לערבב ולהזרים אותן באמצעות יסוד המים, להבעיר אותן ביסוד האש, להרעיד ולהניע אותן ביסוד הרוח, לחלק ולהנהיג אותן דרך שבעת כוכבי הלכת ושנים עשר המזלות שבשמיים, ובכך העניק לו שליטה והבנה עמוקה בסודות הבריאה והנהגת העולם. ספר יצירה מגדיר את אברהם כמי שאיחד את חכמת הבריאה ("הכל" – כ"ב אותיות ויסודות הבריאה), ועל ידי כך זכה לחיבור ישיר עם "אדון הכל".

ספר הבהיר עוסק הרבה באברהם וגם מהווה סוג של פירוש או המשך לספר יצירה. וכך הוא כותב:

בספר הבהיר כתוב:

סֵפֶר הַבָּהִיר - עח

"מֵהֵיכָן הָיְתָה לְאַבְרָהָם בַּת, דִּכְתִיב (בראשית כד א) "וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל", וּכְתִיב (ישעיהו מג ז) "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו." הַאי בְּרָכָה הָיְתָה בִּתּוֹ אוֹ לֹא הָיְתָה? הֵן, בִּתּוֹ הָיְתָה. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ עֶבֶד תָּמִים וְשָׁלֵם לְפָנָיו, נִסָּהוּ בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַד בְּכֻלָּן.

אָמַר הַמֶּלֶךְ: 'מָה אֶתֵּן לְעֶבֶד זֶה אוֹ מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ?' אָמַר: 'אֵין לִי אֶלָּא אֲצַוֶּנּוּ לְאָחִי הַגָּדוֹל לְיַעֲצוֹ וּלְשָׁמְרוֹ וּלְכַבְּדוֹ'. חָזַר הָעֶבֶד עִם אָחִיו הַגָּדוֹל וְלָמַד מִדּוֹתָיו, אֲהֵבוֹ הָאָח מְאֹד וּקְרָאוֹ אוֹהֲבוֹ, דִּכְתִיב (שם מא ח) "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי אָמַר: "'מָה אֶתֵּן לוֹ אוֹ מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ'? 'הִנֵּה כְּלִי נָאֶה עָשִׂיתִי וּבוֹ מַרְגָּלִיּוֹת נָאוֹת אֵין כְּמוֹתָם, סְגֻלַּת מְלָכִים, אֶתְּנֶנָּה לוֹ וְיִזְכֶּה בִּמְקוֹמוֹ'. הוּא שֶׁהוּא דִּכְתִיב: וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל".

קטע זה מספר הבהיר עוסק בפירוש לפסוק "וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" ומשתמש בדיון חז"לי ידוע כדי לחשוף רובד סודי של הנהגה אלוהית. המדרש מציג שאלה: מניין המקור שהייתה לאברהם בת? הוא מקשר בין המילה "בכֹּל" שבפסוק לבין "כֹּל" הכתוב בפסוק מספר ישעיהו: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו". ממנו עולה כי "כל" מייצג את הכבוד האלוהי והבריאה כולה. על כך משיב הטקסט בחיוב – אותה ברכה שנקראת "בכל" אכן נחשבת כבתו של אברהם. כדי להסביר את המושג הרוחני הזה, הספר מביא משל על מלך שהיה לו עבד תמים ונאמן שעמד בהצלחה בכל הניסיונות שהועמד בהם. כשרצה המלך לגמול לעבד, הוא החליט להפנות אותו אל אחיו הגדול כדי שהאח הגדול ייעץ לו, ישמור עליו ויכבד אותו. העבד שוהה במחיצת האח הגדול, לומד ממנו את מידותיו הטובות, ובעקבות זאת האח הגדול נקשר אליו באהבה עמוקה ומכנה אותו "אוהבי" כפי שנאמר "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי. כעת, כשגם האח הגדול מבקש להעניק לעבד מתנה ראויה, הוא מעניק לו כלי מפואר ויחיד במינו, המכיל מרגליות נדירות ויקרות ערך שהן "סגולת מלכים", כדי שבזכותו הוא יזכה למעלה עליונה ומכובדת. במשל הזה, המלך מייצג את הבורא, ה"אח הגדול" מייצג את ספירת החסד (המידה הרוחנית שאברהם דבק בה והפך לכינויו וה"כלי הנאה" המלא מרגליות הוא ספירת המלכות (העולם שלנו) – השפע והברכה האלוהית שנאצלה לאברהם ונקראת "בכל" או "בת". מתנה זו אינה בת גשמית רגילה, אלא הכוח האלוהי הכולל את כל הברכות וההשפעות שניתנו לאברהם בזכות שלמותו ועמידתו בניסיונות. ספר הבהיר מזהה את המילה "בכל" עם "בת", שהיא השכינה. אפילו התנ"ך מזהה את אברהם כבעל מידת החסד. מיכה הנביא מקשר בין אברהם לחסד:

ספר מיכה פרק ז כ

"תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם:"

מהו החסד הזה?

החסד (לכאורה מילה נרדפת לטוב) מהווה נתינה מעל ומעבר לדרישת הצדק. החסד פורץ את גבולות המחויבות ומעניק מעבר למה שנדרש, מתוך אהבה, חמלה ונדיבות לב. החסד יכול להציף את הבריאה אם לא מתועל, אם אין לא גבולות, תופעה זו מדגישה את הצורך הקיומי של תיעול החסד. "חסד" הוא גם מידה אלוהית – הכוח הממלא את העולם בשפע, חיים והשגחה שאינם תלויים במעשי בני האדם (שהרי אם העולם היה מנוהל אך ורק לפי מידת הדין והמשפט הקפדני, האדם לא היה שורד). החסד הוא אנרגיה חיובית שמפרה את הבריאה.

אבל עודף חסד יכול להיות שללי, סוג של צונאמי. למשל אם אדם מתוך חסד נותן את כל רכושו לעניים, ללא גבולות, הוא בעצמו הופך לעני לנזקק. אולי בגלל זה יש מובן אחר למושג חסד:

לשון חרפה, קלון, תועבה כמו שרואים בספר ויקרא

ויקרא כ יז

"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֺנוֹ יִשָּׂא."

רש"י מפרש על אתר:

חֶסֶד הוּא לְשׁוֹן אֲרַמִּי, "חֶרְפָּה" "חִסּוּדָא". וּמִדְרָשׁוֹ: אִם תאמַר: קַיִן נָשָׂא אֲחוֹתוֹ? חֶסֶד עָשָׂה הַמָּקוֹם לִבְנוֹת עוֹלָמוֹ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פט,ג) "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה".

אומר רש"י שכדי שהעולם יתפתח הוא זקוק לחסד, אנרגיה חיובית. מצד אחד האנרגיה החיובית הזאת היא חרפה כי שותפה לגילוי עריות כמו קין ואחותו, מצד שני היא מאפשרת לבנות את העולם. גם בעקידת יצחק, אברהם מגלה אנרגיה חיובית למרות שהוא הולך להקריב את בנו וחז"ל מציינים:

(בראשית רבה נה ח)

"אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה"

כלומר אהבה עזה גורמת לאדם לחרוג ממנהגו, מהגיונו ומכללי ההתנהגות הרגילים כדי לפעול למען אהובו, כאן הבורא.

אברהם מייצג את מידת החסד ביהדות באופן אישי וקולקטיבי, הוא סוג של ארכיטיפ (במובן הינגיאני) של החסד בעולם במקורות שלנו.

ספר הבהיר מוסיף:

ספר הבהיר צב

"אברהם גמל חסד בעולם שהיה מזמין לכל באי עולם ועוברי דרכים מזון וגומלם חסד ויוצא לקראתם, דכתי' (בר' יח ב) "וירץ לקראתם מפתח האהל" ועוד, (שם שם) "וישתחו ארצה", וזאת היתה גמילות חסדים שלמה, והקב"ה מדת לו במדתו ונתן לו מדת חסד, דכתי' (מי' ז כ) "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותי' מימי קדם"

אברהם אבינו חקק בעולם את מידת החסד מתוך נדיבות לב מוחלטת, בכך שפתח את ביתו לרווחה והזמין כל עובר ושב לסעוד את ליבו. שאיפתו להיטיב לא הייתה סבילה אלא אקטיבית, כפי שמשתקף בריצתו הנלהבת לקראת האורחים עוד בטרם ידע את זהותם. בענוותנותו כיבד כל אדם באשר הוא, כשהוא משתווה ומשתחווה בפניהם מתוך עמדה של שירות והכנסת אורחים שלמה. הנהגה זו פועלת לפי הכלל של מידה כנגד מידה, לפיה התמסרותו המלאה למילוי חסרונם של הבריות הולידה את תגובת השכינה. משום שפעולותיו נבעו מחסד נקי וטהור, טבע הקב"ה בעולם ובזרעו אחריו את מידת החסד כמורשת נצחית, כפי שנאמר: "תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם".

רבי משה בן שם טוב די לאון (רמד"ל; כ-1240 – 1305 - אחד מגדולי המקובלים הראשונים) כותב:

ספר שקל הקודש, פרק שלישי

"חסד. הוא על כי הוא ית' ברא העולם לפי המדרגה הזאת, והמציא הכל מאתו, דכתי' : 'אמרתי עולם חסד יבנה' (תה' פט ג), כי מסוד המשכת התפשטות האור הזה נבראו כל המשכות למטה. אמנם כי הרבה חסדים הם הנמשכים והנתהווים ממנו, וזהו מה שאמרו: 'עולם חסד {הוא} יבנה'. חסד נבנה לא כתי' אלא יבנה, כדי שיבנה תמיד וימשך זוהר התנוצצות שלו. ואמנם כי העולם אינו מתקיים זולתי על זו המדרגה כי כל העולם אינו עומד זולתי לפי חסד. והתבונן כי המקיים חסד עם הבריות הוא מקיים קיום האמונה, קיום המדרגה הזאת. ואברהם לפי' זכה מקומו ולהקרא סוד המדרגה, כי הוא השתדל תמיד לעשות חסד עם הבריות, ועל כן נתנה לו למורשה דכתיב : 'וחסד לאברהם' (מכ' ז כ)

הקטע עוסק במהותה העמוקה של מדרגת החסד על פי הסוד, ופותח בקביעה כי הבורא ברא את העולם כולו מתוך מדרגה זו והמציא את כל הנמצאים ממנה, כפי שנאמר בפסוק "אמרתי עולם חסד יבנה". מסוד המשכת והתפשטות אור החסד משתלשלות ונבראות כל ההמשכות וההשפעות בעולמות התחתונים. מתוך חסד עליון זה נובעים ונולדים חסדים רבים נוספים, וזהו עומק הביאור של הלשון "עולם חסד יבנה" – לא נכתב "חסד נבנה" בלשון עבר, אלא "יבנה" בלשון עתיד, כדי להורות על כך שהחסד נבנה באופן תמידי ומתמשך, וזוהר התנוצצותו אינו נפסק לעולם. קיומו של העולם כולו תלוי לחלוטין במדרגה זו, שכן אין לעולם עמידה וקיום אלא בכוח החסד. מכאן עולה הדרכה והתבוננות לאדם: המקיים חסד עם הבריות למטה, מעורר ומקיים את קיום האמונה ואת קיום המדרגה העליונה הזו בעולמות. כתוצאה מכך זכה אברהם אבינו למקומו המיוחד ולהיקרא על שם סוד מדרגת החסד, כיוון שהשתדל תמיד ובלב שלם לעשות חסדים עם הבריות, ועל כן ניתנה לו מדרגה זו למורשה ולנחלת עולם, כפי שכתוב "חסד לאברהם".

התבוננות במסעו של אברהם אבינו – מחיפוש הדרך וסבל הניסיונות ועד לברכת "וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" – אינה ניתוח היסטורי או מופשט בלבד. הדיון של חז"ל והמקובלים בשאלת פשר ה"בַּכֹּל" מקבל משמעות נוקבת במציאות ימינו, בעולם השרוע בתוך שבריריות, קיומיות מתוחה וחיפוש מתמיד אחר משמעות. אברהם אינו מוצג כמי שזכה לשלווה פסיבית, אלא כמי שהפך את ייסוריו, נדודיו וניסיונותיו לפתיחות מוחלטת כלפי הזולת. ברית הלשון וברית המילה, המייצגות את הרוח ואת המעשה החומרי, מלמדות כי מורשת החסד אינה נשארת בגדר רעיון נשגב או רגש מופשט, אלא תובעת מאיתנו עיצוב יומיומי של פני החברה: תיקון הדיבור, ערבות הדדית, הושטת יד לזר ולנזקק, ויצירת מרחב של חמלה בתוך מציאות מקוטבת. כאשר הרמד"ל מדגיש את הפסוק "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" בלשון עתיד, הוא מזכיר לנו שהחסד אינו מבנה בנוי ושלם שירשנו מן העבר, אלא יצירה מתמשכת, אנרגיה חיובית המוטלת על כתפינו בכל דור ודור. ברכת "בַּכֹּל" שניתנה לאב המון גויים היא קריאה ואתגר לאדם המודרני: להפוך את שברי החיים ואת אתגרי השעה למקור של נביעה, נתינה ובניין עולם. החסד חורג ממתחם הבריאה; הוא האנרגיה החיובית, הדחף החיוני (אנרי ברגסון) המאפשר לאדם, לכל אדם, לצעוד קדימה כמו אברהם, מבלי לדעת בדיוק לאן הוא הולך, להתקדם לעיתים תוך כדי צליעה, ולעיתים תוך תיקון ושפור העולם הזה שבו אנו חיים.

שבת שלום