top of page
חיפוש

השקר של הקו הישר: מה מלמד אותנו מסעו של יעקב על כישלון, רגרסיה וצמיחה

לפני 3 ימים
זמן קריאה 6 דקות

ויצא תשפז

 

רפאל רוזנר

 

השקר של הקו הישר: מה מלמד אותנו מסעו של יעקב על כישלון, רגרסיה וצמיחה

 

בתחילת פרשת ויצא כתוב

 

בראשית כח י

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:"

 

הפסוק מתאר את עזיבתו של יעקב את בית הוריו המוגן שבבאר שבע ויציאתו לגלות אל חרן, מתוך בריחה מעשו וחיפוש אחר אישה – מסע המסמל מעבר מחממה רוחנית להתמודדות מעצבת עם העולם האמיתי. כמה שונה המסע של יעקב למסע של אברהם. על אברהם נאמר:

 

ספר בראשית פרק יב א

"וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:"

 

הבדל הלינגוויסטי והסמנטי בין "לֶך-לְךָ" (בפרשת לך לך) לבין" וַיֵּצֵא" (בפרשת ויצא) הוא תהומי, ומשקף שתי תפיסות קיום, תנועה והתהוות סובייקטיבית שונות לחלוטין במרחב המקראי.

 

המשמעות הלינגוויסטית אינה רק "זז ממקום למקום", אלא "לֵך אל עצמך" או "עשה זאת עבור עצמך". התנועה הגיאוגרפית החוצה (מאור כשדים ומחרן) מתוארת דרך לשון המכוונת פנימה – אל התודעה, אל הזהות ואל ההתהוות העצמית של האדם כפרט עצמאי.

הציווי מנוסח כאקט רצוני מוחלט הדורש התנתקות מהשורשים ("מארצך וממולדתך ומבית אביך") כדי לברוא ישות עצמאית שאינה נגזרת עוד מן השושלת המשפחתית או הסביבתית. זהו מהלך של יציאה מן המוכר אל הלא-נודע מתוך בחירה אישית מכוננת אברהם יוצא מתוך יוזמה אלוהית מוחלטת, ללא משבר חיצוני גלוי לעין. הניתוק הוא הדרגתי, רדיקלי ומכוון כלפי המהות הפנימית שלו. תנועתו של אברהם היא תנועה של התכנסות והתקדשות – מעזיבת העולם הפגאני (אור כשדים וחרן) אל ארץ כנען, מרכז ההבטחה האלוהית. אברהם נדרש לעקור את שורשיו לחלוטין ("מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ") מבלי לדעת אפילו מהו היעד המדויק ("אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"). הרמב"ן עומד על כך שהמסע עצמו הוא ניסיון מתמשך של אי-ודאות:

 

רמב"ן על בראשית פרק יב פסוק א

"וטעם להזכיר "ארצך ומולדתך ובית אביך", כי יקשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו וכל שכן כשהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו, ולכך הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב"ה:

אל הארץ אשר אראך - היה נודד והולך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר".

 

אברהם מקבל את הדיבור האלוהי עוד לפני צעדו הראשון, מלווה בשרשרת של ברכות ("וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ.)."

 

בפסוק הראשון של פרשת ויצא לגבי יעקב אין כאן ציווי רפלקסיבי ("צא לך"), אלא אירוע נרטיבי פסיבי-למחצה המתרחש ביחס למרחב. יעקב אינו יוצר תנועה מתוך גילוי עצמי עצמאי אלא הודף או מגיב למציאות נתונה (הבריחה מפני עשו, השליחות לקחת אישה מבית בתואל).

בניגוד לאברהם שמצווה להינתק לחלוטין מבית אביו ומולדתו כמקור סמכות, יציאתו של יעקב מבארו שבע ועד לשובו אליה נעשית בתוך אותו רצף פטריארכאלי-משפחתי. הוא יוצא אל חרן כדי לבנות את  ביתו. התנועה שלו היא טלטלה של גלות ושוב במסגרת הברית הקיימת, ולא שבירה רדיקלית של הכלים.

יציאתו נובעת מצירוף של פחד מנקמת עשו וציווי הוריו לשאת אישה מבית לבן. יעקב נולד בארץ, ויציאתו היא גלות ראשונה מן המרחב המקודש אל חוץ לארץ (חרן). חז"ל מדגישים כי עצם היציאה מן המקום יוצרת חלל ורושם רוחני. יציאתו של יעקב מוגדרת מלכתחילה כזמנית ("יָמִים אֲחָדִים", בראשית כ"ז, מ"ד). לכן, ההבטחה האלוהית הניתנת לו בחלום הסולם אינה הבטחה לכיבוש יעד חדש, אלא הבטחה לשמירה בדרך ולשיבה בשלום. יעקב יוצא בחוסר כל (ע"פ המדרש, אליפז בן עשו רדף אחריו ונטל את כל רכושו, ולכן אמר: "וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ", (בראשית רבה ס"ח, ב'). ההתגלות הראשונה שלו אינה דיבור ישיר לפני היציאה, אלא חלום בחשכת הלילה ("כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ") בעיצומה של הבדידות. בעקבותיו יעקב מנסח נדר זהיר ומותנה:

 

בראשית כח, כ–כא

" 'וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר' אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ... וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי, וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים."

 

לעומת אברהם שנכנס אל תוך "הארץ" (השכינה), יעקב יוצא מבאר שבע (ארץ ישראל) אל חרן (הגלות). לא רק אל הגלות נשא אלא אל לבן הארמי:

 

ספר דברים פרק כו ה

"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:"

 

ובעל ההגדה של פסח מוסיף:

 

"צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִֽינוּ – שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי"

 

הפסוק מהתורה הוא לפי הפירוש של בעל ההגדה כמעיד שלבן הארמי רצה להשמיד לחלוטין את יעקב ומשפחתו ("לעקור את הכל"), ובכך היה איום קיומי חמור אף יותר מפרעה שביקש להרוג רק את הבנים הזכרים.

 

אצל יעקב אנו עדים לתהליך רגרסיבי: לחזור לחרן למקום של עבודה זרה כלומר רחוקה מאוד מתרבותו של יעקב עצמו, להתמודד עם עולם זר אבל גם קרוב כי מדובר במשפחתו, כדי למצוא את עצמו.

 

לפי אריך נוימן (1905–1960] ] היה פסיכולוג, פילוסוף והוגה דעות יהודי-גרמני וישראלי, הנחשב לאחד מתלמידיו החשובים, המקוריים והמשפיעים ביותר של קרל גוסטב יונג.), הרגרסיה אינה בהכרח שלילית, ולעיתים קרובות היא תנאי מקדים הכרחי לכל התחדשות ויצירה. פסיכולוגים אחרים חשבו כמהו למשל  דונלד ויניקוט. נוימן דיבר על כך שהתודעה לעיתים חייבת לסגת אחורנית, לצלול אל מעמקי הלא-מודע הקולקטיבי או האישי, כדי להיטען מחדש. כמו הצמח ששולח שורשים עמוק לתוך האדמה החשוכה כדי לצמוח לגובה, הנפש צריכה לפעמים "לרדת" לשלבים פרימיטיביים או ארכיטיפיים כדי להביא משם חומרי גלם להתפתחות.

הכרחיות היא הנפילה כבסיס לצמיחה ("ירידה לצורך עליה"), בתנ"ך, פסוקים רבים עוסקים בנושא:

בספר משלי נאמר:

 

משלי כד טז

"כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה."

הפסוק עוסק בהתמודדות האנושית עם כישלונות, קשיים, ובשאלה מה ההבדל האמיתי בין אדם ישר ("צדִיק") לבין אדם רשע. המספר שבע משמעותו כאן פעמים רבות או "שוב ושוב", כלומר, גם אם הצדיק נופל שוב ושוב, חווה משברים גדולים או נכשל פעם אחר פעם... הפסוק מבטא את הרעיון שכישלונות ומשברים הם חלק בלתי נפרד מהחיים ופוקדים גם את האנשים הטובים והישרים ביותר, אך ההבדל המהותי ביניהם לבין רשעים טמון ביכולת התקומה. בעוד שהצדיק (האדם הישר) נופל שוב ושוב אך תמיד אוסף את הכוחות לקום מחדש, לצמוח ולהמשיך בדרכו, הרשע נופל ונכשל נפילה סופית ומוחלטת ממנה אינו מצליח להתאושש. יעקב לא נפל בפדן ארם, הוא הוציא משם מה שבקבלה ובספרות חסידית קוראים ניצוצות, מדובר בלאה ורחל, בבלהה ובזלפה.

ועוד על נפילה וצמיחה בפסוקים:

מיכה ז ח

"אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי, כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי."

הפסוק מבטא ביטחון מוחלט בניצחון האור והתקומה על פני השפל זמני או שמחת האויבים, מתוך אמונה שהבורא הוא מקור האור והישועה גם בעתות חושך וקשיים.

וכן בתלמוד:

גיטין מג א

"אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשָׁל בָּהֶן."

 

הלמידה והעמידה האיתנה על האמת מתרחשות דווקא מתוך הכישלון והנסיגה שקדמו להן.

 

התלמוד מביא כאן תופעה מוכרת ביותר בעולם המדע: לא ניתן להתקדם בלי כישלונות.

 

בעברית תקינה הרגרסיה נקראת "תְּסוּגָה" (בפסיכולוגיה ובהתנהגות) או "נְסִיגָה" בשימוש כללי (יומיומי או רפואי). מונחים אלה באים לתאר הליכה לאחור, הידרדרות או חזרה למצב קודם. בתרבות המערבית, תופסים את הרגרסיה כתופעה המעידה על מהות האדם. אבותינו ראו בכישלון כלי המאפשר להתקדם, מין קרש קפיצה לשפר ולהשתפר. התרבות שאנחנו חיים בה היום היא בעצם כאילו מכורה לאיזושהי התקדמות ליניארית לגמרי. התקדמות שרק עולה למעלה. המסלול תמיד אמור להראות אותו דבר. אנחנו מתחילים בנקודה א' מסמנים איזה יעד נוצץ בנקודה ב' ופשוט צועדים קדימה אל תוך האור, בלי לעצור. לא משנה אם מדובר בקריירה, במערכות יחסים, בהתפתחות אישית. כל נסיגה לאחור נתפסת מיד ככישלון, כאיזה באג במערכת. זאת אומרת, משהו שצריך לתקן מיד. כשמסתכלים על כמה מהטקסטים העתיקים והמכוננים ביותר שלנו, מגלים שהגרף הליניארי הזה פשוט לא קיים. אנחנו רוצים להבין למה לפעמים התרסקות מוחלטת, עובדן של כל מה שבנינו והליכה אל תוך החושך, הם לא תקלה. אלא תנאי. בדיוק. התנאי ההכרחי והיחיד לצמיחה אמיתית.

 

במקורות התלמודיים נתנו לרגרסיה תפקיד נוסף:

 

פסחים פז ב

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָאוּמּוֹת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם גֵּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּזְרַעְתִּיהָ לִי בָּאָרֶץ״.

 

רבי אלעזר מסביר כי פיזורו של עם ישראל בגלות נועד להפיץ את האמונה והמוסר בקרב אומות העולם ולצרף אליהם מתגיירים, בדומה לזרעים שנזרעים באדמה כדי להצמיח יבול חדש.

 

לסיום אדגיש את המילים של הזהר בתרגום לעברית:

 

זהר חלק א דף לב א

"שָׁנִינוּ, מַה זֶּה שֶׁכָּתוּב (איוב יב) מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ? רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם תֹּאמַר מֵחֹשֶׁךְ נִסְתָּר הִתְגַּלּוּ, הֲרֵי רָאִינוּ שֶׁנִּסְתָּרִים הֵם כָּל אוֹתָם כְּתָרִים עֶלְיוֹנִים וְקוֹרְאִים עֲמֻקּוֹת. מַהוּ מְגַלֶּה? אֶלָּא כָּל אוֹתָם נִסְתָּרִים עֶלְיוֹנִים לֹא הִתְגַּלּוּ אֶלָּא מִתּוֹךְ אוֹתוֹ חֹשֶׁךְ שֶׁהוּא בְּסוֹד הַלַּיְלָה (והכל יהיה אחד בסוד של והיה אור הלבנה כאור החמה בדרגה אחת, ועד היום שיבא הוא גנוז וטמון). בֹּא רְאֵה, כָּל אוֹתָם עֳמָקִים נִסְתָּרִים שֶׁיּוֹצְאִים מִתּוֹךְ מַחֲשָׁבָה וְקוֹל לוֹקֵחַ אוֹתָם, לֹא מִתְגַּלִּים עַד שֶׁדִּבּוּר מְגַלֶּה אוֹתָם. מָה הַדָּבָר? הַיְנוּ דִבּוּר." ‏

 

קטע זה מספר הזוהר עוסק בפרדוקס מרכזי בתורת הקבלה: כיצד האור האלוקי העליון והבלתי נתפס יכול להתגלות בתוך העולם הזה. הפסוק מספר איוב אומר כי האל "מגלה עמוקות מני חושך", ורבי יוסי שואל על כך שאלה הגיונית: אם הכוונה היא שסודות התורה והאלוקות ("עמוקות", המכונות בקבלה "כתרים עליונים") מתגלים מתוך אותו ממד אלוקי נסתר ומרוחק ("חושך" במובן של תעלומה), הרי שממד זה נותר חתום ובלתי מושג עבורנו, ואם כן כיצד מתרחש הגילוי? התשובה שמציע הזוהר היא מהפכנית: כל אותם סודות עליונים ומופשטים אינם מתגלים ישירות מתוך האור העליון עצמו, אלא דווקא מתוך החושך של העולם הזה, המכונה בלשון הקבלה "סוד הלילה" – המציאות הארצית, החומרית והחשוכה לכאורה, שמסתירה את האלוקות. רק מתוך ההתמודדות עם החושך, ההסתר והגבולות של העולם הגשמי, יכול האור האלוקי לקבל צורה, להתבטא ולהתגלות במלוא עוצמתו. כדי להמחיש רעיון עמוק זה, מביא הזוהר משל מעולם הנפש והתקשורת האנושית: המחשבה הפנימית והעמוקה ביותר של האדם, ואפילו הקול הגולמי שנושא אותה, נותרים חסרי פשר ונסתרים מהזולת כל עוד הם כלואים בתוך תודעתו של האדם; הם יוצאים לאור ומתגלים במלוא משמעותם רק כאשר הם מתלבשים בתוך "דיבור" – כלומר, מילים מוגדרות, חיתוך אותיות וצלילים גשמיים שיוצאים מן הפה. כך גם במציאות האלוקית: המחשבה העליונה והאינסופית זקוקה ל"דיבור" – כדי להוציא אל הפועל את עומקיה הנסתרים. תהליך זה מחבר ישירות לרעיון של "בירור הניצוצות" בגלות, שכן דווקא בתוך חשכת הגלות והחומר מתגלה האור הגדול ביותר, עד שיגיע הזמן העתידי שבו החושך עצמו יהפוך לאור).

 

רבי נחמן מברסלב

ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא בתרא סימן קיב

אִם אַתָּה מַאֲמִין, שֶׁיְּכוֹלִין לְקַלְקֵל, תַּאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְתַקֵּן:

 

שבת שלום

 
 
 

פוסטים אחרונים

הצג הכול
הפנים הנסתרות של הדין: דמותו של יצחק

תולדות תשפז רפאל רוזנר הפנים הנסתרות של הדין: דמותו של יצחק הפסוק הראשון של פרשת תולדות אומר לנו: תודלות כה יט "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק." רש"י

 
 
 

תגובות


bottom of page