הפנים הנסתרות של הדין: דמותו של יצחק
תולדות תשפז
רפאל רוזנר
הפנים הנסתרות של הדין: דמותו של יצחק
הפסוק הראשון של פרשת תולדות אומר לנו:
תודלות כה יט
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק."
רש"י מפרש על אתר:
" 'אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק'-. דָּבָר אַחֵר: עַל יְדֵי שֶׁכָּתַב הַכָּתוּב "יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם", הוּזְקַק לוֹמַר "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק". לְפִי שֶׁהָיוּ לֵיצָנֵי הַדּוֹר אוֹמְרִים: מֵאֲבִימֶלֶךְ נִתְעַבְּרָה שָׂרָה, שֶׁהֲרֵי כַמָּה שָׁנִים שָׁהֲתָה עִם אַבְרָהָם וְלֹא נִתְעַבְּרָה הֵימֶנּוּ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? צָר קְלַסְתֵּר פָּנָיו שֶׁל יִצְחָק דּוֹמֶה לְאַבְרָהָם, וְהֵעִידוּ הַכֹּל "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק". וְזֶהוּ שֶׁכָּתַב כָּאן "יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם", שֶׁהֲרֵי עֵדוּת יֵשׁ שֶׁ"אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק"."
רש"י מסביר מדוע הכתוב כופל את סדר היחס: תחילה נכתב "יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם" ומיד לאחר מכן הדגיש הפסוק "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק".
הסיבה לכפילות הלשון היא הרקע החברתי באותה תקופה: ליצני הדור והמפקפקים עברו להפיץ שמועה כי שרה הרתה מאבימלך מלך גרר (שאצלו שהתה זמן קצר קודם לכן) ולא מאברהם – שהרי שרה חיה עם אברהם שנים רבות כל כך ולא הרתה ממנו. כדי להזים את השמועה הזו ולמנוע כל ספק לגבי זהות אביו של יצחק, מחולל הבורא נס מיוחד: הוא עיצב את קלסתר פניו (תווי פנים, מראה פנים או קווים אופייניים של אדם או של עצם.) של יצחק כך שיהיה דיוקן כמעט זהה לפניו של אברהם. מראה הפנים היה כה דומה עד שכל הרואים הודו והעידו באופן בלתי נמנע כי "אברהם הוליד את יצחק". לפיכך, המילים "אברהם הוליד את יצחק" בסוף הפסוק באות להסביר את המילים "יצחק בן אברהם" שבפתח הפסוק – שכן נוצרה עדות חזותית וברורה לכך שיצחק הוא אכן בנו הממשי של אברהם.
הפירוש של רש"י מסתמך על התלמוד:
בבא מציע פז א
"הָיוּ כׇּל אוּמּוֹת הָעוֹלָם מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: רְאִיתֶם זָקֵן וּזְקֵנָה שֶׁהֵבִיאוּ אֲסוּפִי מִן הַשּׁוּק וְאוֹמְרִים: בְּנֵינוּ הוּא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂין מִשְׁתֶּה גָּדוֹל לְהַעֲמִיד דִּבְרֵיהֶם! מָה עָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ – הָלַךְ וְזִימֵּן כׇּל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, וְשָׂרָה אִמֵּנוּ זִימְּנָה אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם. וְכׇל אַחַת וְאַחַת הֵבִיאָה בְּנָהּ עִמָּהּ, וּמְנִיקָתָהּ לֹא הֵבִיאָה, וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ וְנִפְתְּחוּ דַּדֶּיהָ כִּשְׁנֵי מַעֲיָינוֹת, וְהֵנִיקָה אֶת כּוּלָּן. וַעֲדַיִין הָיוּ מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: ״אִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד, אַבְרָהָם בֶּן מֵאָה שָׁנָה יוֹלִיד״? מִיָּד נֶהְפַּךְ קְלַסְתֵּר פָּנִים שֶׁל יִצְחָק וְנִדְמָה לְאַבְרָהָם, פָּתְחוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: ״אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק״.
קלסתר פנים של יצחק היה דומה לקלסתר של אברהם, זה לא אומר שהיו דומים באופיים. אם אברהם היה איש של מידת החסד, יצחק היה איש של מידת הדין.
כל הסיפור של חיי יצחק נמצא בסוף פרשת וירא ובפרשת תולדות. מול חיי אברהם התופסים שלש פרשיות; וחיי יעקב הנמשכים מפרשת ויצא ועד סוף ספר בראשית, חיי יצחק כלולים בפרשה אחת. יצחק נקרא "עולה תמימה" (קורבן עולה מהחי (בקר, צאן או עוף) המוגדר כ"תמים" – כלומר, שלם ומקוטר כליל על המזבח). לעומת אברהם ויעקב, יצחק לא יצא מארץ ישראל. כל זה מסתמך על המדרש:
בראשית רבה סד ג
(בראשית כו, ב): 'וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ', עֲשֵׂה שְׁכוּנָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי נוֹטֵעַ, הֱוֵי זוֹרֵעַ, הֱוֵי נָצִיב. דָּבָר אַחֵר 'שְׁכֹן בָּאָרֶץ', שַׁכֵּן אֶת הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ. (בראשית כו, ג) 'גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת', אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אַתְּ עוֹלָה תְּמִימָה, מָה עוֹלָה אִם יָצָאת חוּץ לַקְּלָעִים (המובן של המילה קלעים לא ברור: סוג של מפרשי רוח או נקבים או ווילונות או מסך מסביב לחצר המשכן) הִיא נִפְסֶלֶת, אַף אַתְּ אִם יָצָאת חוּץ לָאָרֶץ נִפְסַלְתָּ. (בראשית כו, ג): 'כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל'. "
המדרש בבראשית רבה סובב סביב ציווי הבורא ליצחק בזמן רעב שלא לרדת למצרים אלא להישאר בארץ כנען, ומציע כמה פירושים למילים "שְׁכֹן בָּאָרֶץ". הפירוש הראשון משחק עם המילה "שכון" מלשון שכונה ומגורים מעשיים, ולומד מכך שיצחק נדרש לבסס את האחיזה בארץ ישראל דרך עשייה חקלאית – לנטוע, לזרוע ולהיות ניצב וקיים בה. הפירוש השני דורש את המילה "שכון" מלשון שכינה, ומסביר שתפקידו של יצחק הוא להשרות את הנוכחות האלוהית והקדושה בתוך המציאות הארצית. בהמשך, על המילים "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת", מביא המדרש את דברי רבי הושעיה המשווה את יצחק ל"עולה תמימה" בעקבות עקידתו; כשם שקרבן עולה שיוצא מחוץ לתחום העזרה (הקלעים) נפסל מלהיות מוצב על המזבח, כך יצחק נתקדש בקדושה כזו שיציאה שלו מחוץ לגבולות ארץ ישראל תפסול אותו
יצחק היה סובל מעיוורון:
בראשית כז א
"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי."
כלומר יצחק היה מכווץ בתוך עצמו. אברהם היה מוחצן, יצחק היה מופנם. הכל נסתר, הכל בפנימיותו של יצחק.
בספר בראשית יעקב מציין את "פחד יצחק"
בראשית לא מב
"לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עׇנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ."
הפסוק הוא חלק מדבריו של יעקב אל לבן הארמי, כאשר לבן מדביק אותו ואת משפחתו בהר הגלעד לאחר שברח בסתר. תחילת הפסוק, "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי", פירושה שאילו אלוהי אביו, כלומר אלוהים ששמר והנחה את אברהם ויצחק (המכונה כאן גם "פחד יצחק" ככינוי יראת כבוד לאל שאביו יצחק פחד ועבד), לא היה לצידו ולטובתו, המצב היה שונה לחלוטין. יצחק מכונה "פחד יצחק". בקבלה הקדומה הוא המקור לכוחות הדין בעולם. הדין נתפס כאש שורפת ומצמצמת, המאזנת את המים הזורמים (את השפע) של החסד (אברהם).
הרמב"ן בפירושו הקבלי של הפסוק כותב:
רמב"ן על בראשית פרק לא פסוק מב
ועל דרך האמת (ביאור קבלי) יבא הלשון כפשוטו ומשמעו, והוא מדת הדין של מעלה
אומר רבי משה די לאון (הרמד"ל - שגם היה מקובל) על הביטוי "פחד יצחק":
שקל הקודש שער צפון
"פחד יצחק זהו סוד מדתו של יצחק הנקראת פחד כאמרו ופחד יצחק היה לו והתבונן כי קול פחדים הוא והמקום גורם בהיות הפחד והאימה יוצא ממנו לכל באי עולם, ואמנם כי סוד הפחד הזה גורם פחדים הרבה כענין אמרו מפחד בלילות, ואמרו ז"ל מפחדה של גיהינום כי פחדים הרבה נמשכים ומתפשטים, ונמשכים מסוד הפחד העליון הנקרא פחד יצחק."
הרמד"ל בפרק זה של ספר שקל הקודש דן בשער צפון וכותב בהתחלה:
"...צפון הוא ידוע למשכילים כי סוד המדה הזאת היא מדה ידועה בדין גמור וכל הדינין וכל תוקף הדינין שבעולם מכאן הוא ואין לך צד מכל פאתי העולם שנמצא דין בצד ההוא כמו מדת צפון, ואמנם כי מצפון תפתח הרעה וכל הדין שבעולם מאותו הצד מתעורר...
פחד יצחק זהו סוד מדתו של יצחק הנקראת פחד כאמרו ופחד יצחק היה לו והתבונן כי קול פחדים הוא והמקום גורם בהיות הפחד והאימה יוצא ממנו לכל באי עולם, ואמנם כי סוד הפחד הזה גורם פחדים הרבה כענין אמרו מפחד בלילות, ואמרו ז"ל מפחדה של גיהנם כי פחדים הרבה נמשכים ומתפשטים, ונמשכים מסוד הפחד העליון הנקרא פחד יצחק:"
בגיאוגרפיה, המילה צפון משמשת לתיאור אזורים גיאוגרפיים. בלשון המקרא והמקורות: המילה צפון מופיעה במובן של נסתר ונעלם כמו בפסוק:
תהילים לא כ
"מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם."
צפון הוא לשון צָפוּן כלומר חבוי.
יצחק מגלם את הצפון בעולם, מידת הדין, והוא בא להשלים את אברהם: אם אברהם מייצג את מידת החסד ואת השפע האלוקי הפתוח, יצחק – המזוהה עם ספירת הגבורה בתורת הקבלה – הוא ההפך המאזן והמרסן אותו. בתורת הסוד, הדמויות בתנ"ך אינן רק אנשי בשר ודם, והתורה אינה ספר ביוגראפי גרידא, אלא מערכת של הבזקים רלוונטיים לקיומנו הרוחני, שבה האבות מסמלים תבניות נשגבות לקיום הבריאה המכונות ספירות (הכוחות והערוצים שדרכם אלוקים מתגלה ומתנהל בעולמות).
כדי להבין זאת בלשון ימינו, יש לזכור שהאדם מוגבל תחילה להבנת העולם דרך חושיו הפיזיים, אך יש לו גם כוח מחשבה ודמיון המאפשרים לו לתפוס דברים מופשטים שקשים להשגה. האדם מזהה בעולמו יסודות בסיסיים שאינו יכול להתקיים בלעדיהם – כמו יום ולילה, שמש וירח, זכר ונקבה, נתינה וקבלה, שמאל וימין, מעלה ומטה – ולמושגים אלו אנו קוראים סמלים. המדרש מלמד שהאותיות של המילה סֵמֶל דומות לאותיות של סֻלָּם, משום שהסמל הוא כלי מחבר (המילה הלועזית סימבול נושאת משמעות דומה מאוד). סמלים אלו מחברים אותנו למציאות עמוקה יותר; לפי תורת הסוד (שבה המילה "סוד" מקבילה לפעמים ל-"יסוד", כלומר הבסיס למבנה הרוחני או הפיזי), מאחורי כל סמל גשמי מסתתרת מציאות מופשטת לחלוטין הנובעת ממקור עליון שאינו בר-השגה בשכל האנושי. במונחים של פסיכולוגיית המעמקים, הדבר תואם לארכיטיפים (אלו הם מבנים תורשתיים ואוניברסאליים השוכנים בלא-מודע הקולקטיבי. מדובר בדימויים או בדפוסים מנטאליים קדמוניים המשותפים לכלל האנושות, אשר באים לידי ביטוי דרך מיתוסים, חלומות וסמלים).
מתוך כך, יצחק ממחיש את הפנימיות של העולם ואת הדין, שאינו מצטמצם לחוק ומשפט בלבד, אלא מבטא גם גבולות ומיקוד – המערכת שיוצרת צורה, מבנה וכלי מדויק שדרכו השפע הרוחני יכול להיקלט ולהתארגן באופן יציב.
דמותו של יצחק אינה נשארת בגדר היסטוריה רחוקה או סוד קבלי נסתר; היא מראה שבורה ומדויקת של הקיום האנושי שלנו. בעולם המודרני, שבו הזרקור מופנה תמיד כלפי חוץ – אל ההחצנה, הרעש, והשאיפה הבלתי פוסקת לפרוץ גבולות ולהתפשט – יצחק מזכיר לנו את הכוח ההכרחי והעצמתי של הצמצום והפנימיות.
כמו יצחק שנקרא "עולה תמימה" ונשאר בארץ, כל אחד מאתנו פוגש בחיים רגעים של דחיקה אל תוך הגבולות, תחושה של עיוורון או קושי לראות את הנולד, ומציאות שמחייבת אותנו "לחפור בארות" במקום להתרחב. בדיוק שם מלמד אותנו יצחק שהעומק האמיתי אינו נולד מרוחב היריעה, אלא מהיכולת להישאר נאמנים לשורש, לבנות כלים יציבים, ולשמור על פנימיות נקייה ומבוררת.
הקיום שלנו זקוק נואשות לשיווי המשקל הזה: לדעת מתי להיות באש החמה של אברהם, אך לא פחות מכך – לדעת לעצור, להתכנס אל תוך עצמנו, למצוא את "פחד יצחק" שמציב גבולות ברורים, ולגלות שדווקא מתוך הצמצום, השקט והסתתרות הפנים, צומחת היציבות האיתנה שעליה נבנים החיים.
שבת שלום

תגובות