המתנה כבסיס לקיום העולם

ויתן אל משה: המתנה כבסיס לקיום העולם.

תהילים: "הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד" (מ"ט, ב)

בימים קשים שאנו חווים, כדאי אולי לזכור מה שנאמר על הפסוק החותם את פרק ל"א בספר שמות, "וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות ל"א, י"ח), מהווה רגע המעביר את המוקד מהציווי המילולי אל המעשה המוחשי. לאחר ארבעים יום וארבעים לילה שבהם קיבל משה התורה (בכתב ובעל פה) והנחיות מפורטות לבניית המשכן, מסמנת המילה "וַיִּתֵּן" את סיום השיחה ואת הענקת לוחות העדות כתוצר סופי וקדוש, רגע לפני המשבר הגדול של חטא העגל. חז"ל במדרש רבה (כי תשא, מא ב) מעמיקים במשמעות הפועל "וַיִּתֵּן", הנגזר מהשורש "נתן" שפירושו העברת דבר מה לרשותו של אחר כמתנה, ומציינים בשמו של רבי יונתן כי "שלושה דברים ניתנו מתנה: הגשמים והמאורות והתורה". תפיסה זו מופיעה גם בבראשית רבה (ו ה), שם קובע רבי יוחנן כי אלו הם שלושה דברים שניתנו מתנה לעולם, כאלמנטים שהם חלק בלתי נפרד מהבריאה וניתנים בכל עת ובכל מקום ללא התערבות אנושית. הבחירה במונח "וַיִּתֵּן" ולא "וישם" או "המטיר" מדגישה כי אין מדובר רק בפעולה טכנית אלא בחסד, במתנה, כאשר המדרש מוסיף בשם רבי עזריה ורבי שמעון כי "אף שלום" הוא מתנה, כפי שנאמר בויקרא (כ"ו ו) "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ". בבראשית רבה אף מרחיבים את הרשימה למתנות נוספות כמו הישועה וארץ ישראל. על אף שהרשימה הכוללת ספר חוקים (התורה), תופעות טבע (גשמים) ושקט מדיני (שלום) נראית במבט ראשון כערבוב תחומים, היא חושפת את תשתית החיים העמוקה ביותר; אלו הם ארבעת עמודי התווך שבלעדיהם העולם אינו יכול להתקיים פיזית ורוחנית. המדרש מבקש לחבר בין הצרכים הגשמיים לרוחניים כדי ללמד שאין ביניהם הפרדה, וכי כל אחד מהם הוא ביטוי של תופעות שאינן מובנות מאליהן.

הקשר בין ארבעת המרכיבים הללו – גשם, מאורות, תורה ושלום – נתפס במחשבה היהודית לא רק כרשימת מתנות, אלא כמערכת אקולוגית-רוחנית אחת. לפי המקורות, אלו הם הצינורות שדרכם החיות הנשגבה זורמת לעולם, וכל אחד מהם מייצג פן אחר של קיום: הפיזי (גשם), הקוסמי (מאורות), המוסרי (תורה) והחברתי (שלום). נאמר בזוהר (חלק ב תרומה דף קסא ב) "קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתָּכַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא עָלְמָא. בַּר נָשׁ מִסְתַּכֵּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא וּמְקַיֵים עָלְמָא", כלומר: הקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם, ובן אדם מסתכל בתורה ומקיים את העולם ברמה האנושית. ועוד נאמר (בראשית רבה א א) "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם – "העולם, הבריאה והטבע הם "תרגום" של חוקי התורה למציאות גשמית. לפי המסורת היהודית ניתן לומר שניתנו לאדם שני ספרים: ספר התורה (בכתב ובעל פה) וספר הבריאה (הטבע, היקום, הקוסמוס). קיימת הקבלה בין התורה לטבע; בתורה יש חוקים (מצוות), וכך בטבע יש חוקים (פיזיקה, ביולוגיה), ושניהם נובעים מאותו מקור. נאמר בספר איוב (פרק יב) שמי שמתבונן בטבע מגלה את הצד הרוחני שבו: (ז) "וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ: (ח) אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם: (ט) מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד יְהֹוָה עָשְׂתָה זֹּאת: (י) אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ". איוב טוען שאין צורך בפילוסופיה מסובכת כדי להבין שיש כוח עליון בעולם. מספיק להסתכל על הטבע סביבנו – על החיות, הציפורים והדגים – כדי לראות שכולם פועלים לפי חוקיות אלוהית ושהחיים של כולם תלויים בו.

הרב קוק כותב בשמונה קבצים (ז קיב) יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלא הסיפוק הרוחני במילואו. ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית, שאינו מוצא אותה מרוחבת כראוי, ולא מיושבת ישוב אידיאלי, שואף למרומי עז, והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה מצר בצרותיה, ומשתעשע בתקותיה, הוגה דעות עליונות וטהורות על עברה ועל עתידה, וחוקר באהבה ובחכמת לב את תוכן רוחה הפנימי. ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם, רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות האדם והוד צלמו, שואף אל תעודתו הכללית ומצפה להשתלמותו העליונה, וממקור חיים זה הוא שואב את כללות הגיונותיו ומחקריו, שאיפותיו וחזיונותיו. ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה, זה הוא העוסק בפרק שירה בכל יום שמובטח לו שהוא בן עולם הבא. ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם, כולם יחד מנעימים את זמריהם, וזה לתוך זה נותן לשד תיים, קול ששון וקול שמחה, קול צהלה וקול רנה, קול חדוה וקול קדושה. שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה. והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש, שירת אל, שירת ישראל, בעוצם עזה ותפארתה, בעוצם אמתה וגדלה, ישראל שיר אל, שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו".

הרב קוק אומר: יש אדם ששר את שירת הנפש שלו (ה"אני"), ובתוך נשמתו הוא מוצא את הכל – את מלוא הסיפוק הרוחני והעומק. ויש אדם ששר את שירת האומה (ה"אנחנו" הלאומי); הוא יוצא מהמעגל הצר של נפשו הפרטית, כי הוא מרגיש שהיא לא רחבה או מתוקנת מספיק. הוא שואף למשהו גבוה יותר ומתחבר באהבה עדינה לכלל ישראל; הוא שר איתה את שיריה, כואב את צרותיה, שמח בתקוותיה, ומתבונן בעומק ובחכמה בעבר, בעתיד וברוח הפנימית של העם. ויש מי שנפשו מתרחבת עוד יותר, עד שהוא יוצא מעבר לגבולות עם ישראל כדי לשיר את שירת האדם (ה"אנושות"); רוחו מתפשטת אל הגדולה של האנושות כולה ואל כבודו של "צלם האלוהים" שבאדם. הוא שואף ליעד הכללי של האנושות ומצפה לשלמותה, ומתוך המקור החי הזה הוא שואב את כל מחשבותיו, שאיפותיו וחזונותיו. ויש מי שמתעלה עוד יותר ברוחב נשמתו, עד שהוא מתאחד עם היקום כולו (העולם, הקוסמוס), עם כל היצורים וכל העולמות, ועם כולם יחד הוא אומר שירה. זהו האדם שעוסק ב"פרק שירה" בכל יום, ומובטח לו שהוא בן העולם הבא. ויש מי שעולה עם כל השירים הללו יחד כאגודה אחת; כל הקולות הללו שרים בתוכו בבת אחת, משלימים זה את זה ומעניקים זה לזה חיוניות ויופי – קול של ששון ושמחה, צהלה ורינה, חדווה וקדושה. שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם ושירת העולם – כולן יחד השירות השונות) מתמזגות בתוכו בכל רגע ורגע. השלמות הזו הופכת להיות "שירת קודש", שירת האל ושירת ישראל, בעוצמה של אמת ותפארת. זהו השיר של ישראל: שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש ושיר מרובע. זהו "שיר השירים" של שלמה – השיר השייך למלך שהשלום והשלמות הם שלו.

לסיכום, נאמר על פי הסִפְרָא (הנקרא גם תּוֹרַת כֹּהֲנִים): (ספרא, פרשת בחוקותי, פרשה א') "אִם אֵין שָׁלוֹם – אֵין כְּלוּם! תַּלְמוּד לוֹמַר: 'וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ' (ויקרא כו, ו). מַגִּיד שֶׁהַשָּׁלוֹם שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: 'עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע) ישעיהו מה, ז) – מַגִּיד שֶׁהַשָּׁלוֹם שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל."