היום השמיני וחוויית הנומינוזי

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט, א). הפסוק הזה פותח את פרשת שמיני, והוא מהווה נקודת שיא בתולדות עם ישראל במדבר. אחרי שבעה ימים של הכנות ("ימי המילואים"), מגיע הרגע שבו המשכן אמור להתחיל לפעול באופן רשמי לפי רש"י ורוב הפרשנים, מדובר בראש חודש ניסן, שנה לאחר יציאת מצרים. במשך שבעת הימים שקדמו לו, משה רבנו הקים ופירק את המשכן בכל יום, וחנך את אהרן ובניו לכהונה. היום השמיני הוא היום שבו השכינה אמורה הייתה לשכון במשכן באופן קבוע. עד לאותו רגע, משה תיפקד כ"כהן" זמני שניהל את העניינים. ביום השמיני, משה מעביר את השרביט לאהרן באופן רשמי. המדרש מפרש את הפסוק באופן מפתיע באמצעות הצגת פסוק מספר משלי (ט א) "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה:" כלומר הפסוק הזה משתמש בדימוי של אישה חכמה שבנתה בית מפואר ויציב כדי לתאר את החוכמה עצמה. בצורה פשוטה, המשמעות היא שהחוכמה אינה מושג מופשט או מקרי, אלא מבנה מתוכנן היטב שיש לו יסודות חזקים. הביטוי "חצבה עמודיה שבעה" מסמל שלמות ויציבות (המספר 7 ביהדות מייצג שלמות), ורומז לכך שהעולם או החיים שלנו זקוקים לבסיס רחב ואיתן של תבונה כדי להתקיים. במילים אחרות: כדי לבנות חיים נכונים או עולם מתוקן, אי אפשר להסתמך על מזל, אלא צריך להשקיע ב"אדריכלות" של השכל והמוסר, שהם העמודים שמחזיקים את הכל.

אך מהי בעצם חוכמה? בספר תהילים (קיא, י) נכתב: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'", ומכאן שיראת הבורא היא-היא החוכמה. כיצד ניתן להבין את יראת הבורא? מצד אחד, היראה מתאפיינת כסוג של פחד, המכונה "יראת העונש". זוהי הדרגה הבסיסית ביותר, שבה האדם נמנע מעשיית רע מחשש לתוצאות השליליות שיפקדו אותו בעולם הזה או בעולם הבא; היא נחשבת ליראה חיצונית, שכן המניע לה הוא דאגה עצמית. מצד שני, קיימת יראה מסוג אחר המכונה "יראת הרוממות" – יראה הנובעת מהכרה בגדולת הבורא והיקום ומחוויית אפסות האדם מולם. כאן היראה אינה פחד במובנו המצומצם, אלא תחושת חיל, רעדה ובושה אל מול השלמות המוחלטת, כאשר האדם ירא "להחמיץ" את הקשר עם האינסוף או לפגום ברצון העליון. למושג יראת הרוממות קיימת חלופה בלועזית המתקרבת מאוד לרעיון זה: "הנומינוזי". המושג "נומינוזי" (Numinous) נטבע על ידי התיאולוג וחוקר הדתות הגרמני רודולף אוטו בספרו המפורסם "הקדושה" (1917), והוא משמש מושג מרכזי בניסיון להגדיר את החוויה הדתית הבלתי-אמצעית, מעבר להיבטיה המוסריים או הרציונליים. אוטו גרס כי הדת צומחת מתוך חוויה רגשית עזה של מפגש עם ה"קדוש", מפגש שלו קרא "נומינוזי" (מהמילה הלטינית Numen,  שפירושה רצון אלוהי או כוח רוחני). לפי אוטו, החוויה הנומינוזית מורכבת מ"הסוד המרעיד"  (Mysterium Tremendum) – תחושת העמידה מול משהו נשגב ומטיל אימה. "הסוד המרעיד" מתפצל לשלושה רבדים: ה"אימה", שהיא פחד השונה מהפחד היומיומי ומהווה יראת כבוד עמוקה המלווה ברטט; ה"עליונות", שהיא תחושת האפסות של האדם מול הכוח המוחלט; וה"חיוניות", שהיא תחושה של כוח חי, דינמי ופועל. בנוסף לסוד המרעיד קיים רכיב נוסף: "הסוד המקסים" או "המושך"  (Mysterium Fascinans) – למרות האימה והמרחק, החוויה הנומינוזית מושכת בצורה בלתי רגילה, והאדם חש קסם ורצון להתאחד עם אותו כוח. זהו הפרדוקס: הקדוש הוא בו-זמנית מאיים ומנחם, מרתיע ומרהיב. הנומינוזי הוא "האחר המוחלט", דבר השונה לחלוטין מכל המוכר לנו בעולם הזה וחורג מגבולות השפה וההיגיון האנושי; הוא אי-רציונלי, ואי אפשר להסבירו במילים אלא רק לחוותו. בספר הבעל שם טוב (פרשת עקב, טו) נכתב: "היראה הטובה היא יראת הרוממות שמתיירא מהקדוש ברוך הוא בגין דאיהו רב ושליט, זוהי היראה השלימה, וזו היראה אינו מתיירא רק השמים כי השמים אין לו שכר ועונש ועל כן אמרו במשנה (אבות פרק א') ויהי מורא שמים עליכם". כלומר, היראה האיכותית ביותר היא יראת הרוממות – מצב שבו האדם חש יראת כבוד כלפי הבורא פשוט מפני שהוא גדול ושליט בעולם, ולא בשל פחד מעונש. זוהי היראה השלמה ביותר, הדומה ליראת השמיים: כשם שהשמיים אינם מצפים לשכר ואינם יראים מעונש, ובכל זאת הם "יראים" ומבטלים עצמם כלפי הבורא, כך הורו חז"ל במשנה "ויהי מורא שמיים עליכם" – שתהיה לכם יראה טהורה ונעלה הנובעת מהכרה בגדולת האל, בדומה ליראתם של השמיים. מוסיף הקב קוק בשמונה קבצים (שמונה קבצים' הם סדרה של שמונה מחברות כתב יד מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שנכתבו בין השנים תרס"ד–תרע"ט (1904–1919) ומאגדות בתוכן את רשימותיו ההגותיות.): (שמונה קבצים ג ריב): "ואז מכיר האדם את קדושתו העליונה של כח הדיבור בכלל ואת הזרמים הגדולים של שפעי החיים כולם, ומתוכם יבוא להכיר את העושר הגדול אשר לחיי הרוח, את עז גבורתם ועומק גודל מציאותם, ויפתחו לו שערי יראת הרוממות." הרב קוק אומר שברגע שבו האדם מפסיק להתייחס לדיבור שלו כאל פעולה טכנית בלבד, הוא מתחיל להבין שמדובר בכוח קדוש שמחבר בין עולמו הפנימי למציאות. הבנה זו פותחת לו צוהר לראות שכל היקום אינו אוסף של פרטים מקריים, אלא מערכת חיה ופועמת של "שפעי חיים" - זרמים של אנרגיה רוחנית שזורמים מהמקור האלוקי המעניק חיות לכל. מתוך המבט הרחב הזה, האדם מגלה שהרוח אינה דבר מופשט או חלש, אלא יש לה עושר, גבורה ויציבות עמוקה בהרבה מזו של העולם החומרי. השיא של הכרה זו הוא המעבר מתחושת נפרדות לתחושה של התבטלות והשתאות; השערים נפתחים, והאדם נמלא ביראת רוממות – לא מתוך פחד, אלא מתוך חוויה עוצמתית של עמידה מול הגודל האינסופי והדר המציאות.

אני מאחל שבני אדם עלי אדמות יזכו ליראת הרוממות

שבת שלום