האיזון: בין נגעי הגוף למשקל הנפש

בספר ויקרא (פרק יג, א-ב) נאמר:

"וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אָהֲרֹן לֵאמֹר: אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים."

לפי המפרשים ועל פי מסכת נגעים, המילים "שאת" ו"ספחת" הן שמות של סוגי כתמים (נגעים) המופיעים על העור. כל אחד מהם מייצג גוון אחר של לבן, והם נבדלים זה מזה ברמת הלובן שלהם. "בהרת "פירושה כתם בהיר מאוד, ורש"י נעזר במילה הצרפתית העתיקה ((Tache כתם כדי להסביר זאת.

למעשה, בימינו אין לנו אפשרות לזהות את המחלות הללו באופן ודאי. הצרעת המקראית איננה המחלה המכונה "צרעת" בימינו (מחלת הנסן) - Hansen's Disease שהיא מחלה זיהומית קשה הנגרמת על ידי חיידק. היא הגיעה למזרח התיכון כנראה רק בתקופה בית שני. כאשר תורגם התנ"ך ליוונית ("תרגום השבעים"), תורגמה המילה "צרעת" למילה היוונית "Lepra" (לֶפְּרָה). באותה תקופה, " לֶפְּרָה " ציינה מחלות עור קשקשיות (כמו פסוריאזיס), אך עם השנים דבק השם במחלת הנסן הקשה, וכך נוצר הזיהוי השגוי בין הצרעת של התורה למחלה המודרנית.

ב"מכון שלזינגר" לחקר הרפואה על פי התורה (הנחשב לסמכות מובילה בשילוב הלכה ורפואה) מסבירים כי הצרעת המקראית היא תיאור של תסמינים חיצוניים שיכולים להתאים למגוון מחלות עור שונות (כמו ויטיליגו, פסוריאזיס או פטרת העור), אך המשותף להן אינו ביולוגי אלא הלכתי. נקודה מרכזית במכון שלזינגר היא האבחנה שהנגע אינו רפואי גרידא: הצרעת נתפסה כביטוי פיזי לבעיה רוחנית (כמו לשון הרע). לפי חז"ל, מדובר בעונש הניתן לאדם בגלל עבירות מסוימות.

המדרש מתעניין בנושא ומקשר את הפסוק שלנו לפסוק אחר בספר איוב (כח, כה ("לַעֲשׂוֹת לַרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה" כלומר, כאשר הבורא קבע לרוח את משקלה ואת המים מדד במידה מדויקת התורה מפרטת מגוון סוגי נגעים ("שאת", "ספחת", "בהרת") העין האנושית אינה תמיד יכולה להבחין בקלות בין נגע המוגדר כ"צרעת" (טמא) לבין נגע אחר (טהור). המדרש אומר (ויקרא רבה טו, א:(

"אָמַר רַב הוּנָא בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת יָצְתָה רוּחַ שֶׁלֹּא בְמִשְׁקָל וּכְבָר הָיָה לָהּ לְהַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן: אֶחָד בִּימֵי אִיּוֹב, וְאֶחָד בִּימֵי יוֹנָה, וְאֶחָד בִּימֵי אֵלִיָּהוּ."

לפי רב הונא, בשלושה מקרים אלו יצאה רוח בעוצמה לא מרוסנת (ללא 'משקל' או מידה), שהייתה עלולה להחריב את העולם כולו. המדרש מביא סימוכין כדי להוכיח שהרוח פגעה בעוצמה בתקופת שלוש הדמויות הללו. מוסיף המדרש שכל הקיים בעולם ניתן במשקל כדי לאפשר את קיום הבריאה, כמו המים ואפילו רוח הקודש שניתנה במידה. גם התורה נרכשת על ידי האדם במידה, וגם אופיו של האדם ניתן במידה, כפי שנאמר (ויקרא רבה טו, ב):

"בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים אִישׁ פְּלוֹנִי רוּחוֹ יְתֵרָה, אִישׁ פְּלוֹנִי רוּחוֹ קְצָרָה, שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ רוּחַ קָטִיקָטוֹן (קטן שבקטן)."

אמירה זו של המדרש מתארת את השוני בין אופי האנשים: יש מי שיש לו עודף ביטחון עצמי או גאוותנות ("רוחו יתרה"), יש מי שהוא חסר סבלנות או נוטה לכעוס ("רוחו קצרה"), ויש מי שרוחו קטנה ושפלה במיוחד ("רוח קטיקטון(".

ממשיך המדרש ומבהיר:

"אָדָם הָיָה מְשׁוּקָל חֶצְיוֹ מַיִם וְחֶצְיוֹ דָּם, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא זוֹכֶה לֹא הַמַּיִם רָבִין עַל הַדָּם וְלֹא הַדָּם רָבִין עַל הַמַּיִם, וּבִזְמַן שֶׁחוֹטֵא פְּעָמִים שֶׁהַמַּיִם רָבִין עַל הַדָּם וְנַעֲשָׂה אַדְרִיפִיקוֹס  (מונח חז"לי מהמילה היוונית Hydrops  המתאר הצטברות נוזלים בגוף, מה שאנו מכנים היום בצקת או מַיֶּמֶת), וּפְעָמִים שֶׁהַדָּם רָבִין עַל הַמַּיִם וְנַעֲשָׂה מְצוֹרָע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אָדָם, אוֹ דָם."

המדרש מלמד שהאדם מורכב מחצי מים וחצי דם. כאשר הוא נמצא במצב מאוזן וראוי ("זוכה"), המים אינם משתלטים על הדם והדם אינו משתלט על המים. אך בזמן שהוא חוטא (ויוצא מאיזון), לעיתים המים גוברים על הדם והוא חולה ב'אדריפיקוס' (מיימת), ולעיתים הדם גובר על המים והוא נהיה מצורע. זהו שנאמר: 'אָדָם' – או 'דָם' (השם אדם מכיל בתוכו את המילה דם, המצביעה על האיזון העדין הזה.(

המדרש אינו בא להצהיר שכל הבריאה מאוזנת מאליה, אלא שקיימת אפשרות של איזון. בעולם היהודי הבריאה אינה נתפסת כסטטית, אלא כמתח מתמיד בין כוחות מנוגדים הזקוקים למשקל נגד כדי לא לקרוס. המתח בין דין לרחמים מאפיין את הנברא, כפי שנאמר (בראשית רבה יב, טו):

"אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, הֲוֵי חֶטְיָיה סַגִּיאִין (יהיו חטאים רבים). בְּמִדַּת הַדִּין, הָאֵיךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד."

כלומר, אמר הבורא: אם אברא את העולם רק במידת הרחמים – החטאים יהיו רבים מדי (אולי כי לא יהיה חשש מעונש). אם אברא אותו רק במידת הדין – איך העולם יוכל להתקיים? (כי איש לא יוכל לעמוד בסטנדרטים המחמירים). לכן, הרי אני בורא אותו בשילוב של מידת הדין ומידת הרחמים, ולוואי שכך יצליח להתקיים. הבריאה נשענת על השילוב ביניהם: הדין מעניק לעולם סדר ומבנה (חוקי הטבע), והרחמים מעניקים לו את האפשרות להשתנות, לסלוח ולהתחדשות.

הדינמיקה הקבלית מושתתת על הדיאלקטיקה שבין האור האינסופי, המייצג את פוטנציאל ההתפשטות הבלתי-מוגבל, לבין הכלים, המהווים את התשתית הצורנית והחומרית של המציאות. אם האור חזק מדי – הכלי נשבר; אם הכלי עבה מדי – האור אינו מגיע. האיזון הוא המצב המאפשר חיים בתוך הגבלה.

היהדות רואה בבריאה חיבור של הפכים. "שמיים" מייצגים את הרוחניות המופשטת, ו"ארץ" את החומריות הכבדה. האיזון אינו ביטול של אחד מהם, אלא יצירת סינתזה. האדם נחשב ל"מיקרוקוסמוס" של הבריאה משום שהוא מורכב מנשמה (שמיים) וגוף (ארץ), ותפקידו לאזן ביניהם דרך המעשה המוסרי. כך גם גורס הרמב"ם (הלכות דעות, פרק א):

"[ב] וְיֵשׁ בֵּין כָּל דֵּעָה וְדֵעָה הָרְחוֹקָה מִמֶּנָּה בַּקָּצֶה הָאַחֵר, דֵּעוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת זוֹ רְחוֹקָה מִזוֹ. וְכל הַדֵּעוֹת--יֵשׁ מֵהֶן דֵּעוֹת שְׁהֶן לָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, לְפי טֶבַע גּוּפוֹ; וְיֵשׁ מֵהֶן דֵּעוֹת שֶׁטִּבְעוֹ שֶׁלְּאָדָם זֶה מְכֻוָּן וַעֲתִיד לְקַבַּל אוֹתָם, בִּמְהֵרָה יָתֵר מִשְּׁאָר הַדֵּעוֹת; וְיֵשׁ מֵהֶן שְׁאֵינָן לָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, אֵלָא לָמַד אוֹתָן מֵאֲחֵרִים אוֹ שֶׁנִּפְנָה לָהֶן מֵעַצְמוֹ, לְפי מַחְשָׁבָה שֶׁעָלְתָה בְּלִבּוֹ אוֹ שֶׁשָּׁמַע שֶׁזּוֹ הַדֵּעָה טוֹבָה לוֹ וּבָהּ רָאוּי לֵילֵךְ, וְהִנְהִיג עַצְמוֹ בָּהּ עַד שֶׁנִּקְבְּעָה. ה [ג] שְׁנֵי קְצָווֹת הָרְחוֹקָה זוֹ מִזוֹ שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה, אֵינָן דֶּרֶךְ טוֹבָה; וְאֵין רָאוּי לוֹ לָאָדָם לָלֶכֶת בָּהֶן, וְלֹא לְלַמְּדָן לְעַצְמוֹ. וְאִם מָצָא טִבְעוֹ נוֹטֶה לְאַחַת מֵהֶן, אוֹ מוּכָן לְאַחַת מֵהֶן, אוֹ שֶׁכְּבָר לָמַד אַחַת מֵהֶן, וְנָהַג בָּהּ--יַחְזִיר עַצְמוֹ לַמּוּטָב וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבִים, וְהִיא דֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה. ו [ד] הַדֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה--הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה, מִכָּל דֵּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם; וְהִיא הַדֵּעָה שְׁהִיא רְחוֹקָה מִשְּׁנֵי הַקְּצָווֹת רֵחוּק שׁוֹוֶה, וְאֵינָהּ קְרוֹבָה לֹא לְזוֹ וְלֹא לְזוֹ. וּלְפִיכָּךְ צִוּוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיְּהֶא אָדָם שָׁם דֵּעוֹתָיו תָּמִיד, וּמְשַׁעֵר אוֹתָן וּמְכַוֵּן אוֹתָן בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית, כְּדֵי שֶׁיְּהֶא שָׁלֵם."

אומר הרמב"ם שבין כל שתי תכונות אופי קיצוניות ורחוקות זו מזו, קיימות תכונות ביניים. את התכונות הללו האדם רוכש בכמה דרכים: חלקן טבועות בו מיום היוולדו לפי טבע גופו; חלקן הן כאלו שהטבע שלו נוטה לקבל בקלות ובמהירות רבה יותר מאחרות; וחלקן אינן קיימות בו מלידה, אלא הוא למד אותן מאחרים, או שהחליט לאמץ אותן בעצמו – בין אם כי חשב עליהן לבד ובין אם כי שמע שזו הנהגה שטובה לו, והוא הרגיל את עצמו בהן עד שהפכו לטבע שני.

שני הקצוות הרחוקים בכל תכונה ותכונה אינם דרך טובה, ואין זה ראוי לאדם לנהוג לפיהם או ללמד את עצמו לאמץ אותם. ואם אדם מוצא שהטבע שלו נוטה לאחד הקצוות, או שהוא כבר התרגל לנהוג כך – עליו להחזיר את עצמו למוטב וללכת בדרך הטובים, שהיא הדרך הישרה. הדרך הישרה היא "מידת האמצע" בכל תכונה ותכונה שיש לאדם. זוהי הנקודה שנמצאת במרחק שווה משני הקצוות, מבלי להיות קרובה מדי לאף אחד מהם. לכן, ציוו החכמים הראשונים שהאדם יבחן תמיד את תכונותיו, ישקול אותן ויכוון אותן אל דרך האמצע, כדי שיהיה אדם שלם.

בעולם היהודי, בדומה לתרבויות אחרות, מחפשים את האיזון (הדרך הישרה) בין כל כוחות היקום: בין דין לרחמים, בין הרוח לחומר,בין זכר לנקבה ובין הניגודים – האיזון בין כל מרכיבי הטבע. בהקשר היהודי, ההבדל בין איזון לבין שוויון מקבל משמעות עמוקה, שכן המחשבה היהודית נוטה להעדיף הרמוניה בין ניגודים על פני אחידות מוחלטת. ביהדות, שלום אינו מצב שבו כולם אותו הדבר (שוויון), אלא מצב שבו הפכים מצליחים לחיות יחד בהרמוניה. המילה "שלום" קשורה למילה "שלמות" – השלמות מושגת דווקא כאשר חלקים שונים מאזנים זה את זה. כפי שנאמר: "עושה שלום במרומיו" – בין מלאכי אש למלאכי מים, שאינם שווים בטבעם אך מאוזנים בתפקודם. האיזון אינו שוויון אלא אינטראקציה הרמונית בין הקצוות.