בין שמים וארץ: על מהות ההתגלות

וירא תשפז

רפאל רוזנר

בין שמים וארץ: על מהות ההתגלות

פרשת וירא מתחילה במילים אלה:

וירא יח א

"וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם."

בתרגום לארמית אומר אונקלוס:

אונקלוס על וירא יח א

"וְאִתְגְּלִי לֵיהּ יְיָ, בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא; וְהוּא יָתֵב בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא, כְּמֵיחַם יוֹמָא."

אונקלוס יכול היה לתרגם: "אִתְחֲזִי לֵיהּ יְיָ בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא וְהוּא יָתֵב בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא כִּמְחַם יוֹמָא" או "וַחֲמָא לֵיהּ יְיָ בְּמֵישְׁרֵי מַמְרֵא וְהוּא יָתֵב בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא כִּמְחַם יוֹמָא."

אונקלוס העדיף "וְאִתְגְּלִי" - לשון התגלות. כאילו הייתה התגלות אלוהית לאברהם ביום השלישי למילה.

נושא ההתגלות הוא נושא מרכזי ביהדות, ובתנ"ך במיוחד. בורא העולם התגלה לאבות, למשה, לנביאים ולנביאות שבישראל, וגם אצל הגויים, כמו אצל בלעם. ההתגלות היא תהליך שבו כוח עליון או ישות אלוהית כמו מלאך חושפת את עצמה, את רצונה או מגלה אמת רוחנית כלשהי הנחשפת בפני בני אדם.

אנו מכירים גם תהליך נוסף: עליית נשמה. זהו מושג רוחני-קבלי המתאר מצב שבו נשמתו של אדם (בדרך כלל צדיק, לעיתים גם לאחרים) מתנתקת זמנית מן הגוף בעודו חי בעולם הזה, ועולה לעולמות העליונים או לשמים כדי לחוות חוויה רוחניות, לקבל מסרים או להשתתף בדיונים של בית דין של מעלה. בתלמוד אנו מזהים חכמים שעשו עליית נשמה, וכן בספרי ההיכלות, ודמויות מאוחרות יותר כמו רבי יוסף קארו,  רבי משה לוצטו (הרמח"ל), הבעל שם טוב ועוד.

ההבדל המרכזי בין עליית נשמה להתגלות טמון בכיוון התנועה ובחוויית המפגש עם הרוחני: בעוד שבעליית נשמה האדם עוזב את עולמו הגשמי ועולה למעלה באמצעות פעולות הכנה, בהתגלות הכוח הרוחני הוא זה שיורד אל האדם בעולם הזה בלי שום הזמנה. אנו גם יודעים שברוב המקרים בתהליך של עליית נשמה קיים רצונו ושאיפתו של האדם לעלות לעולמות העליונים, לעומת הנביאים שלא רצו את התפקיד, כמו משה או יונה.

בעולם המודרני, בעולם שהמדע שולט בו, בעולם של ההיגיון והרציונליזם, מתקשים עם מושגים ופעולות מסוג זה. אנחנו די מנותקים מהנשגב בתרבות טכנולוגית.

אל נשלה את עצמנו! לא משנה ההשגה רוחנית של הנביא, הוא אינו רואה את הבורא. רוב המקובלים אומרים שההתגלות לא מאפשרת לאדם לראות את האל. כבר בתורה נאמר בספר שמות (לג כ):

"וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי."

בורא העולם מוסר למשה שהוא לא יכול לראות את האלוהות בעולם הבריאה.כשהוא חי. רוב המקובלים שמים את הדגש על חוסר היכולת של האדם לעמוד על טבעו של הבורא שאינו בר-השגה אנושית. למשל, אחד המקובלים הראשונים והחשובים, הרמד"ל (רבי משה בן שם-טוב די ליאון – ספרד, 1240–1305 בקירוב) היה מקובל, הוגה דעות ומחבר פורה. הוא דמות מרכזית בהעלאתו של ספר הזוהר על בימת ההיסטוריה, ונחשב לאחד העורכים של ספר זה וכך הוא כותב:

ספר שקל הקודש הקדמה

"יש לדעת כי הוא יתברך אחד מיוחד במעלתו וכי כל העולמות לא יכלכלוהו וכל הנבראים לא ישיגוהו, ולא ידעו מהו, כי הוא יתברך שמו מיוחד במעלתו ונעלה ונשגב, ונתיחד בייחוד שאין המחשבות וההרהורים יכולים להרהר ולחשוב מחשבות, כי אין דעת והרהור שיוכל לדמות מעלת הדרו לשום דמות וצורה כפי הצורות ודמיונות בני אדם שמדמים בנפשם צורת חברו ומחקק אותה בלבו, אע"פ שלא ראה דמותו מעולם חס ושלום מלהיות המחשבה הזאת בלב שום אדם כי הוא יתברך אין לדמות אותו בשום דמות וצורה כאמרו "ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו" (ישעיהו מ יח), כי אין בלבנו לדמות אותו בשום דמות פן יסתר בניינו, ודעתו תבהל:וכל הנבראים יש להם למנוע מחשבותם מלהרהר שום הרהור "פן יהרסו אל ה' לראות ונפל" (שמות יט כא) מהם יסוד בניינם וחכמתם תתבלע, ואם יעלה דעתך ופן תאמר בלבבך, והלא כתוב בתורה "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א כו), וכן כיוצא בזה הרבה בתורה "אל תבהל ברוחך" (קהלת ז ט), ואל תאמר כי שגגה היא ולמה יקצוף האלהים על קולך הלא ידעת אם לא שמעת "אשר חכמים הגידו ולא כחדו מאבתם" (איוב טו יח), כי כל העניינים האלה אשר הם נכתבים בתורה כבר אמרו "דברה תורה כלשון בני אדם" (מסכת ברכות לא ב) כפי מה שהאוזן יכולה לשמוע והלב להבין." 

הקטע מתוך ההקדמה לספר "שקל הקודש "מבהיר את קיומו ואחדותו המוחלטת של הבורא, שהינו יחיד ומיוחד במעלתו מעל ומעבר לכל תפיסה אנושית. העולמות כולם אינם יכולים להכיל את מציאותו, ואין אף נברא המסוגל להשיג או לדעת מהי מהותו, שכן ייחודו מעל מדרגת מחשבה, הרהור או שכל אנושי. בני אדם מסוגלים לעיתים לדמיין בלבם צורה או דמות של אדם אחר אף שמעולם לא ראו אותו, אך לגבי הבורא אסור בתכלית האיסור לחשוב מחשבה מעין זו או לנסות לשוות לו דמות וצורה כלשהן, כפי שנאמר בכתוב "ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו". ניסיון לחשוב על הבורא במונחים של דמות וצורה עלול להרוס את יסודות אמונתו של האדם ולבלבל את דעתו לחלוטין. על כן, מחויבים כל הנבראים למנוע את מחשבותיהם מלהרהר במהות האלוהות, "פן יהרסו אל ה' לראות ונפל", דבר שיחייב זהירות עליונה מפני נפילת אמונתם וביטול חכמתם. במידה והאדם מקשה ומציג פסוקים מן התורה שבהם כן מופיעים תיאורים הגשמיים או דמויי-אדם, כדוגמת "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה", מזהיר המחבר שלא להיבהל ולא לראות בכך סתירה. הדרך להבין פסוקים אלו מבוססת על יסוד שלימדונו חז"ל, והוא ש"דברה תורה כלשון בני אדם" – כלומר, התורה משתמשת בדימויים ובשפה אנושית מוחשית אך ורק כדי לסבר את האוזן ולסייע ללב האנושי להבין ולהפנים את המסרים, ולא כדי לתאר דמות פיזית ממשית של הבורא.(הרמד"ל חושב כאן כמו הרמב"ם)

ההתגלות היא ייחודית לאדם, לנביא, כמו שנאמר במסכת סנהדרין:

סנהדרין פ״ט א

"וְאֵין שְׁנֵי נְבִיאִים מִתְנַבְּאִין בְּסִיגְנוֹן אֶחָד."

ההתגלות מופיעה כדבר קשה. היא אינה זכות, אלא חובה שמטיל הבורא על הנביא. הרב יונתן זקס מתאר את ההתגלות הפרטית של הנביא לא כזכות נוחה, אלא כנטל נפשי כבד של מי שנדרש לעמוד מול המציאות המעוותת. בניגוד לתפיסה המיתולוגית שבה נביא הוא כלי פסיבי או "צינור" אדיש שדרכו אלוהים מדבר, הרב זקס מדגיש כי ההתגלות הפרטית של הנביא היא חוויה אנושית מטלטלת, כואבת ולעיתים קרובות בלתי נסבלת. הנביא אינו אדם שנינוח במעמדו, הוא אדם שנבחר בעל כורחו להיקרע בין המציאות האנושית המעוותת לבין התביעה המוסרית האלוהית האבסולוטית. נביאים כמו ירמיהו, יונה או אליהו חווים את ההתגלות לא כזכות יתר מזהרת, אלא כנטל כבד מנשוא "פיתיתני ה' ואפת... הייתי לשחוק כל היום" עבורם, הקול האלוהי הוא אש בוערת בעצמותיהם שהם אינם יכולים לעצור, גם כאשר היא הופכת אותם לדחויים בחברה שלהם. כותב הרב זקס בספרו "שיח ושיג":

שיח ושיג פרשת וארא: "העולם הבא שלך, העולם הזה של חברך".

"כאשר נתגלה ה׳ למשה לראשונה, בסנה הבוער, הוא הורה לו להנהיג את העם, ומשה ניסה שוב ושוב לומר שאינו האיש הנכון. הוא חושש שלא ישמעו לו: ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי״ (שמות ד, א) הוא איננו איש דברים. הוא ״כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן״ (שם י( הוא אינו רהוט. הוא אינו סוחף את הקהל. הוא אינו מנהיג מעורר השראה."

הרב זקס עוד אומר:

שיח ושיג מטות: "הקול הנבואי" ג

"המיוחד בנביאי ישראל לא היה בכך שהם חזו את העתיד לבוא. העולם העתיק רחש אנשים כאלה: מגידי עתידות, אוראקלים, קוראי קלפים, שאמאנים ושאר מכשפים. כל אחד מהם טען שיש לו מהלכים בחצרו של אותו ״כוח נשגב שמעצב את גורלנו, לא משנה כמה נחצוב בכוח. ליהדות לא הייתה סבלנות לאנשים כאלה.״לֹא יִמָּצֵא בְךָ... קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת ה׳ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה״, גוזרת התורה (דברים יח, י-יב). היהדות שוללת את המעשים הללו מפני שהיא מאמינה בחירותו של האדם. העתיד איננו כתוב מראש. הוא תלוי בנו ובמה שנבחר. הצלחתה של תחזית היא בהתגשמותה; ואילו הצלחתה של נבואה היא בהתבּדותה. הנביא מספר לנו על העתיד שיבוא אם לא נכיר בסכנה ונתקן את דרכינו. אם נשמע לו ונעשה זאת, נבואתו לא תתממש. הנביא (או הנביאה, שכן בתנ״ך נזכרות שבע נביאות) איננו חוזה; הוא מתריע. "

לסיום, ההתגלות המקראית והנבואה אינן מסתכמות בחוויה רוחנית מנותקת או בחיזוי עתידות גורלי, אלא מהווה קריאה מתמדת לאחריות מוסרית ולבחירה חופשית. בניגוד לעולם הקסמים והמאגיה המבקש לכופף את המציאות או לחזות מראש את הנסתר, הנביא עומד מול האדם ותובע ממנו תיקון ושינוי. מתוך המפגש הקשה והתובעני עם הבורא – אשר נותר נשגב מבינתנו - מתאים עצמו לשפת בני אדם. מתנוצצת תביעתו של הקב"ה מן האדם לקחת לידיו את הגה ההיסטוריה, לעצב את גורלו בצלם אלוקים, ולהפוך את העולם למקום של צדק, אמת וחסד שם נמצאת ההתגלות, שם הסנה בוער.

שבת שלום