בין רצון שמיים לרצון העם: גלגוליו של משטר המלוכה
שפטים תשפו
רפאל רוזנר
בין רצון שמיים לרצון העם: גלגוליו של משטר המלוכה
פרשת שפטים דנה במינוי מלך ישראל וחובותיו:
(דברים יז יד-טו)
"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכׇל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי:"
"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נׇכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא."
המדרש מביא פסוק מספר איוב וקושר אותו לעניין המלך:
(איוב לד ל)
"מִמְּלֹךְ אָדָם חָנֵף מִמֹּקְשֵׁי עָם:"
בעל המצודות מפרש:
(מצודות ציון על איוב פרק לד פסוק לד ל )
"חנף - רשע המחניף ליצרו ועושה פתויו".
כלומר החנף הוא אדם רשע שנכנע ליצרו ולפיתוייו. אדם כזה, בהיותו מלך, הופך למכשול ולמוקש עבור העם.
אומר המדרש בשם ריש לקיש ורבי יוחנן:
(מדרש רבה שפטים ה ט)
"זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב לד, ל): 'מִמְלֹךְ אָדָם חָנֵף מִמֹּקְשֵׁי עָם'. רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אִם רָאִיתָ חָנֵף וְרָשָׁע מַנְהִיג אֶת הַדּוֹר, נוֹחַ לוֹ לַדּוֹר לִפְרוֹחַ בָּאֲוִיר וְלֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ."
כלומר אם ראית אדם חנף (צבוע) ורשע מנהיג את הדור, טוב לו לדור שיעוף באוויר ולא ישתמש בו (לא יחיה תחת שלטונו). עדיף לציבור שלא להיעזר בו או לקבל את מרותו כלל, שכן ההסתמכות עליו מביאה אסון חמור. בהמשך המדרש מסביר ש"לִפְרוֹחַ בָּאֲוִיר" מכוון להימלטות או לניתוק מוחלט מהמציאות השלטונית הבעייתית, כדי לא ליפול ברשת ("מוקשים") שהוא טומן לעם. בעקבות דרשה זו, חז"ל באים ואומרים:
(מדרש רבה שפטים ה ט)
"רַבָּנִין אָמְרֵי כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ מְלָכִים עַל יִשְׂרָאֵל וְהִתְחִילוּ מְשַׁעְבְּדִין בָּהֶן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וּבִקַּשְׁתֶּם לָכֶם מְלָכִים, הֱוֵי 'אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ'."
המונח "רַבָּנִין" משמש ככינוי מקובל לכלל החכמים או לצוות חכמים שחלוקים או מסכימים על הלכה או על עניין מסוים. לפי דעת חז"ל, מרגע שעם ישראל ביקש ומינה לעצמו מלכים בשר ודם במקום להסתמך באופן בלעדי על ההנהגה האלוהית, אותם מלכים החלו להעביד ולהכביד את העם.
בכל זאת הרמב"ם קבע שמינוי המלך הוא חובה לישראל:
(הלכות מלכים ומלחמות א א)
"שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָן לָאָרֶץ. לְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז טו) 'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ'".
גם היום יש בין אחינו השואפים להחזיר את המלוכה כקדם למרות כשלונה. במסכת סנהדרין (כ ב) דנים החכמים במצוות המלך. לפי רבי יהודה מינוי מלך הוא מצוות עשה גמורה. רבי יהודה מונה את מינוי המלך כאחת משלוש המצוות שנצטוו ישראל בעת כניסתם לארץ (להעמיד מלך, להכרית את זרע עמלק, ולבנות את בית המקדש). לפי רבי נהוראי מינוי מלך אינו מצווה, לדבריו, התורה לא ציוותה על העם למנות מלך, אלא פרשת המלך בספר דברים נאמרה לגבי העתיד – כלומר, כמענה לתביעה העתידית של העם "אשימה עלי מלך" (כמו הגויים), והיא באה להגביל את כוחו של המלך אם יעשו זאת. רוב פוסקי ההלכה (כגון הרמב"ם וספר החינוך) מנו את "מינוי מלך" כמצוות עשה מחייבת מן התורה (על בסיס הפסוק "שום תשים עליך מלך". הרמב"ן טוען שאם אין מלך בישראל על העם לדרוש את מינויו.
בכל זאת היו בין גדולי ישראל שסברו שמצוות המלך היא רשות ולא חובה. נתחיל ברבי אברהם אבן עזרא:
(אבן עזרא על דברים פרק יז פסוק טו)
" 'שום תשים' - רשות אשר יבחר ע"פ נביא או משפט האורים והטעם לא אשר תבחר אתה."
לפי רבי אברהם אבן עזרא המילים "שום תשים" באות ללמד שמדובר ברשות שניתנה לעם להעמיד עליהם מלך, כאשר הביטוי "אשר יבחר" מבהיר שהבחירה אינה נתונה לשיקול דעתו של העם אלא נעשית אך ורק על פי נביא או משפט האורים והתומים, והטעם המרכזי לכך הוא לשלול את בחירתו העצמאית של העם, כך שהמלך ייבחר על פי רצון שמים ולא רצונו של העם.
דון רבי יצחק אברבנאל התנגד למוסד המלוכה:
(אברבנאל על דברים - פרק יז פסוק יד)
"אין בזה מצווה כלל, כי לא ציווה הש"י שיאמרו זה וישאלו מלך, אבל הנה הוא הגדת העתיד, יאמר - אחרי היותכם בארץ הנבחרת, ואחרי הכיבוש והמלחמות כולם, ואחרי החילוק, וזהו אמרו 'וירשתה וישבת בה', אני ידעתי שתהיו כפויים טובה, כשתאמרו מעצמכם 'אשימה עלי מלך'; לא מפני ההכרח להילחם עם העממים ולכבוש את הארץ, כי כבר היא נכבשת לפניכם, כי אם להשתוות עם האומות הממליכים עליהם מלכים... וזכר שכאשר יקרה זה, לא ימליכו המלך ההוא כרצונם, כי אם אשר יבחר ה' בו מקרב אחיהם, וזהו עצם המצווה ואמיתתה, רוצה לומר: 'שום תשים עליך מלך מקרב אחיך', לא שיצווה אותם שישאלוהו, כי אם שכאשר ישאלו אותם מרצונם, לא יבחרוהו מעצמם, כי אם אשר יבחר ה' מקרב אחיהם; ולפי זה יהיה עניין המלך מצוות עשה תלויה בדבר הרשות, כאומר - כאשר תרצה לעשות כן, עם היותו בלתי ראוי, אל תעשה אותו כי אם בזה האופן "
כלומר אומר דון רבי יצחק אברבנאל ש"תשים עליך מלך... מקרב אחיך" — לא משום שהתורה מצווה עליהם לבקש מלך, אלא שכאשר הם יבקשו זאת מרצונם החופשי, שלא יבחרו אותו בעצמם, אלא יבחרו את מי שהבורא יבחר מקרב אחיהם. ולפיכך, עניין המלך הוא מצוות עשה המותנית ברשות, כלומר: כאשר תרצה לעשות זאת, אף על פי שאינו ראוי מצד עצמו, אל תעשה זאת אלא בדרך זו. אברבנאל היה מהתקיפים ביותר נגד מוסד המלוכה. הוא טוען בתוקף כי מינוי מלך אינו מצווה מחייבת כלל, אלא רשות או מעשה שלילי שמקורו בהידרדרות העם. לדבריו, התורה אמרה "ואמרת אשימה עלי מלך" מתוך ידיעה מוקדמת שכך יעשו העם בשל חולשתם, בדיוק כפי שהתורה התירה "אשת יפת תואר" משום יצר הרע. שם הרמב"ם פוסק שמדובר בהיתר (רשות) שניתן אך ורק בדיעבד עבור חייל ש"תקפו יצרו" ואינו יכול להתאפק במצב של מלחמה. (הלכות מלכים ומלחמה, פרק ח)
גם רבי לוי בן גרשום רואה במינוי מלך עניין יחסית שלילי:
(רלב"ג על שמואל א פרק ח פסוק ד)
"והנה נתקבצו כל זקני ישראל ובאו לשמואל הרמתה ואמרו לו שישים להם מלך לשפטם ככל הגוים והנה טעו בזה כי ישראל אינם באופן שמשפט להם המלך לפי מה שירצה כמו הענין במלכי הע"א שמיסדים לעמם נימוסים כאשר יעלה על רוחם ולזה אמרה התורה שאם יאמרו ישראל שישימו עליהם מלך ככל הגוים אשר סביבותיהם שלא יוכלו לשים עליהם כי אם מאחיהם שהם נקשרים לקיים התורה ועל פי התורה ינהיגום לא בנימוסים אחרים ולזה צותה התורה שיכתוב לו המלך ספר תורה אחר זולת הספר שהיה לו כשהיה הדיוט והיה עמו תמיד וקרא בו כל ימי חייו כדי שתהיה הנהגתו לעם על פי התורה ולזאת הסבה היה רע בעיני שמואל כאשר בקשו ישראל זאת הבקשה ולזה הודיע להם בסוף הענין כי אין לישראל מלך זולת הש"י וגם הש"י אמר לשמואל כי בקשתם היתה לסור מדרכי התורה ולזה אמר כי אותי מאסו ממלוך עליהם והנה בסוף הענין היו מלכיהם סבה להתעות ישראל ולהסירם מעל ה' עד שהביאו לגלות מעל אדמתם כמו שנתבאר מירבעם בן נבט וחבריו ולזה רצה הש"י להרחיקם מזה מפני התכלית הרע שהיה עתיד להמשך מזה וצוה מפני זה את שמואל להגיד לישראל את משפט המלך כדי שיסורו מזה בסבת הקושי אשר יהיה לעם לסבול כל אלו הדברים שזכר שיהיה מושל המלך עליהם עד שיהיו לו לעבדים. ויאמר זה יהיה משפט - והנה הודיע שמואל לישראל את משפט המלך ר"ל שיקח המעשר מהם ואחשוב שאין המלך מותר באותם הענינים שזכר אבל רצה שמואל ליראם ולבהלם והודיעם מה שיעשה המלך כשיתחזק על ממלכתו כשיקשה להם ממה שאי אפשר לעשותו מצד משפטי התורה: "
רבי לוי בן גרשום, בפרשת בקשת המלך על ידי זקני ישראל, מסביר את עומק הטעות שטעתה בקשתם ואת המשמעות ההלכתית והרעיונית של המלוכה בישראל. כאשר נתקבצו זקני ישראל אל שמואל ודרשו מלך שישפטם ככל הגויים, הם שגו מיסודם, שכן בניגוד למלכי אומות העולם המייסדים לעמם חוקים ונימוסים ככל שעולה על רוחם, מלך ישראל אינו רשאי כלל לנהוג לפי מה שירצה. מראש קבעה התורה שלא ימלוך אלא איש מקרב אחיך, הדבוק בהליכותיה והנשמע לה בלבד. ובעבור זאת ציוותה אותו לכתוב לו ספר תורה משנה, למען ילמד ליראה את ה' ולשמור את כל דברי התורה הזאת כל ימי חייו. מסיבה זו, אומר הרלב"ג, היה הדבר רע בעיני שמואל, והבורא אף חיזק את דבריו כשהבהיר שבקשתם הסתירה רצון לסור מדרכי התורה ולמאוס במלכות שמיים, כפי שהוכח בהמשך ההיסטוריה כאשר מלכים כירבעם בן נבט וחבריו הטו את לב העם והביאום עד לגלות. כדי להרחיק את ישראל מהתהום הזו ולהניאם מהבקשה הקלוקלת, ציוה ה' את שמואל להציג בפניהם את משפט המלך הקשה והדורסני, הכולל לקיחת מעשרות והפיכת העם לעבדים, לא משום שכך מותר למלך לנהוג על פי משפטי התורה האמיתיים, אלא כדי ליראם ולהבהילם מן העול הכבד והבלתי אפשרי שיתלווה לשלטון אנושי מוחלט.
יותר קרוב לזמננו, אומר הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין על פרשת המלך:
(הנצי"ב, העמק דבר, דברים י"ז, יד)
"אכן, לפי לשון זה היה במשמע שאין זה מצווה במוחלט למנות מלך אלא רשות, כמו 'ואמרת אוכלה בשר'; והרי ידוע בדברי חז"ל דמצווה למנות מלך! ואם כן, למה כתיב 'ואמרת'? ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות על פי מצוות עשה, שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה, משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצוות עשה לסנהדרין למנות מלך, ומשום הכי כתיב 'ואמרת', שיהא העם מבקשים כך, אז 'שום תשים'. "
אכן, על אף שדקדוק הלשון בפסוק "ואמרת אשימה עלי מלך" נראה כמעניק רשות בלבד ולא מצווה מוחלטת בדומה להיתר אכילת בשר, והרי ידוע בדברי חז"ל שמינוי מלך הוא בכל זאת מצווה מחייבת, נשאלת השאלה מדוע נבחרה דווקא לשון רשות זו; התשובה לכך היא שהנהגת המדינה אינה אחידה אלא משתנה בהתאם לאופי הציבור, שכן יש מדינות שאינן מסוגלות לשאת משטר מלוכני ויש כאלו שקורסות בלעדיו כספינה בלא קברניט. מכיוון שמדובר בסוגיה ציבורית הרגישה לסכנת נפשות – סכנה שיש ביכולתה לדחות מצוות עשה – לא ניתן היה לצוות על מינוי מלך באופן מוחלט כל עוד העם עצמו אינו מסכים לקבל על עצמו עול זה (הסכמה העשויה להיווצר כאשר הציבור יראה שמדינות שכנות מתנהלות בסדר תקין יותר). משום כך נכתבה הפרשה בלשון 'ואמרת', כדי להורות שהתהליך חייב להתחיל ביוזמה ובבקשה של העם המעוניין בכך, ורק לאחר מכן יחול הצו 'שום תשים עליך מלך '"מינוי מלך אינו חובה מוחלטת או אוטומטית, אלא צעד המותנה לחלוטין ברצון העם ובהסכמתו בחירת המשטר תלויה במציאות ובחברה.
סוגיית מינוי מלך בישראל מעלה מתח יסודי בין האידיאל הרוחני של הנהגה אלוהית ישירה לבין המציאות המדינית והחברתית המשתנה. מצד אחד, פוסקים מרכזיים כדוגמת הרמב"ם ורבי יהודה ראו בכך מצוות עשה מחייבת עם כניסת העם לארץ. מצד שני, שורה של פרשנים והוגים הדגישו כי התורה לא באה לצוות את המלוכה מלכתחילה, אלא להסדיר ולהגביל מציאות שנולדה מתוך רצון העם והיזקקותו למסגרת שלטונית. בדבריהם עולה בבירור כי כל צורת הנהגה – בין אם מלוכנית ובין אם ציבורית-נבחרת – נבחנת ביכולתה לשמור על נאמנות לערכי התורה, לשלום העם ולחירותו.
שבת שלום וחודש טוב
תגובות