בין הבשלה תודעתית לכפיות טובה

כי תבא תשפו

רפאל רוזנר

בין הבשלה תודעתית לכפיות טובה

כחלק מנאום הפרידה שלו מעם ישראל בערבות מואב אמר משה בפרשת כי תבא:

דברים כט ג

"וְלֹא נָתַן יְהֹוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאׇזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה."

הפסוק נתפס כתיאור של תהליך הבשלה רוחנית ותודעתית של עם ישראל במדבר. משה רבנו פונה אל העם בתום ארבעים שנות הנדודים, ומסביר להם מדוע רק כעת, ערב הכניסה לארץ כנען, הם מסוגלים להבין ולהפנים באמת את הנסים, ההשגחה והמשמעות של הדרך שנעשתה מאז יציאת מצרים. לאורך כל השנים הללו העם אמנם ראה את המכות, את קריעת ים סוף ואת מתן תורה, אך הראייה והשמיעה היו פיזיות בלבד ולא לוו בהבנה עמוקה או בחיבור פנימי של הלב. הביטוי "לֹא נָתַן יְהֹוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת" אינו בא לפטור את העם מאחריות או לטעון שאלוהים מנע מהם הבנה בכוונה תחילה, אלא לבטא חוק טבע אנושי ונפשי: תהליכים משמעותיים של שינוי תפיסתי, בגרות והכרת הטוב דורשים זמן, ניסיון חיים והתנסות מתמשכת.

האמנם? המדרש מביא חשש מיכולתו של עם ישראל להעריך את כל מה שחוו במדבר וכך כותב המדרש:

מדרש רבה, כי תבא ז י

"אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, כֵּיוָן שֶׁנָּטָה משֶׁה לָמוּת וְלֹא בִּקְּשׁוּ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיִּכָּנֵס לָאֶרֶץ"

מאמר זה של רבי שמואל בר יצחק, המופיע במדרש, בא להסביר את תגובתם או שתיקתם של בני ישראל ברגעיו האחרונים של משה רבנו. כשתשואת הנהגתו של משה עמדה להסתיים והוא עמד למות, העם לא קם להתפלל או לבקש רחמים מפורשים על מנהיגם כדי שיזכה להיכנס עימהם לארץ ישראל, אלא קיבל את הגזירה בשתיקה או באדישות מסוימת. המדרש מציג זאת באור ביקורתי כלפי העם, שהתנהג במידה של כפיות טובה או חוסר התבוננות, שכן משה הקדיש את כל חייו למענם, סנגר עליהם והתפלל בעבורם בכל עת שחטאו או נקלעו לצרה. העובדה שברגע המכריע שבו הוא היה זקוק לתפילותיהם הם לא התגייסו לבקש עליו רחמים, מלמדת על הפער שהיה קיים עדיין בין מסירותו הטוטאלית של המנהיג לבין רמת הערבות והבגרות של העם באותה עת.

אנו עדים לפי ר' שמואל בר יצחק לגילוי כפיית טובה מעם ישראל כלפי משה. הם לא הבינו את גודל מאמצו כדי להציל אותם. בהיסטוריה מנהיגים רבים הצילו את מדינתם או את עמם וזרקו אותם במהרה. למשל מרקוס טוליוס קיקרו, המדינאי והנואם הרומי, הציל את הרפובליקה הרומית מקנוניתו של קטילינה בשנת 63 לפנה"ס והוגדר כ"אבי המולדת" (Pater Patriae) למרות זאת, כעבור שנים אחדות הוא הוגלה מרומא, ביתו נהרס, ובסופו של דבר הופקר ונרצח בשנת 43 לפנה"ס על ידי אנשי הטריאומווירט, בהם מרקוס אנטוניוס. ג'ורג' וושינגטון נשיא הראשון של ארצות הברית, ווינסטון צ'רצ'יל ראש ממשלת בריטניה, אנשים שעשו רבות למדינתם נזרקו לאחר שהמשימה הושלמה.

משה בעצמו מתלונן על כפיות טובה של בני ישראל במסכת עבודה זרה כתוב:

עבודה זרה ה א

"תָּנוּ רַבָּנַן: 'מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם', אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: כְּפוּיֵי טוֹבָה בְּנֵי כְּפוּיֵי טוֹבָה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: 'מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם', הָיָה לָהֶם לוֹמַר: תֵּן אַתָּה. כְּפוּיֵי טוֹבָה, דִּכְתִיב: 'וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל'."

ברייתא זו מציגה את תלונת משה על כך שבני ישראל לא ביקשו מהבורא שיסייע להם לשמור על יראת השמים שלהם כפי שהציע ("תֵּן אַתָּה"), ובכך גילו חוסר הכרת הטוב כלפי הבורא, בדיוק כפי שעשו כשרטנו על המן שהמטיר להם במדבר ("וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל״). במדרש פרקי דרבי אליעזר כתוב:

פרקי דרבי אליעזר פז

"כָּל הַכּוֹפֵר בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ סוֹפוֹ כּוֹפֵר בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה"

עיקרון זה נלמד בין היתר מהתנהגותו של פרעה: הוא החל בהתכחשות לטובתו של יוסף ("אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף", [שמות א, ח)] וסופו שהתכחש לבורא עצמו ("מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ", [שמות ה, ב]).

במסכת עבודה זרה מביאים דוגמא נוספת הפעם מאדם הראשון:

עבודה זרה ה א

בְּנֵי כְּפוּיֵי טוֹבָה, דִּכְתִיב: ״הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל״

אמירה זו עוסקת בגינוי מידת כפיות הטובה, כלומר חוסר הכרת הטוב. הביטוי "בני כפוי טובה" משמש כפתיחה חריפה שנועדה לאפיין אדם או קבוצה הפועלים מתוך חוסר הכרת תודה על טובות שקיבלו. כדי להוכיח ולבסס טענה זו, הגמרא מביאה פסוק מתוך ספר בראשית (פרק ג', פסוק י"ב), שבו אדם הראשון משיב לאלוהים לאחר שחטא באכילה מעץ הדעת. אדם הראשון אומר: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל".

על פי חז"ל, בתשובה זו חטא אדם הראשון בכפיות טובה חמורה. אלוהים ברא את האישה כדי שתהיה לו לעזר כנגדו, כמתנה וכתמיכה בחיים, אך ברגע הניסיון והכישלון, במקום לקחת אחריות על מעשיו או להודות על העזרה שקיבל, אדם מאשים את האישה ואף מרמז בגלוי כי אלוהים עצמו אשם בכך שנתן לו אותה. המילים "אשר נתתה עמדי" נדרשות כניסיון להפיל את האשמה על הנותן (אלוהים) ועל המתנה עצמה (האישה). בכך הוא מנצל את הטובה שנעשתה עמו כדי להצדיק חטא ולהתנער מכל אחריות. הקטע מדגים כיצד טבעו של כפוי הטובה הוא להפוך את החסדים שקיבל לכלים להאשמת האחר ולבריחה מחרטה כנה.

דוגמא זו  הקשורה לאדם הראשון מעלה את כפיות טובה למידה מגונה כתבנית של התנהגות ותפיסת האדם, סוג של ארכיטיפ המלווה את העולם עד ימינו.

יש לנו דוגמאות רבות של השבת טובה במקום כפיות טובה במקורות כגון:

במדרש תנחומא וארא יד נאמר:

"וּמִפְּנֵי מָה לָקוּ הַמַּיִם וְהֶעָפָר עַל יְדֵי אַהֲרֹן? שֶׁכָּךְ כְּתִיב: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, הַמַּיִם שֶׁשְּׁמָרוּךָ בְּשָׁעָה שֶׁהֻשְׁלַכְתָּ לַיְאוֹר, וְעָפָר שֶׁהֵגֵן עָלֶיךָ כְּשֶׁהָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי, אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּלְקוּ עַל יָדֶיךָ. לְפִיכָךְ לָקוּ עַל יְדֵי אַהֲרֹן."

אהרן - ולא משה - הכה במטהו את המים (במכות דם וצפרדע) ואת העפר (במכת כינים), מפני שהמים והעפר הגינו על משה בעברו, ולא היה זה ראוי ומכבד שמשה עצמו יביא עליהם מכה. המים הגינו על משה כשהיה בתיבה על היאור והעפר כשהיה משה בוגר, הוא ראה איש מצרי מכה איש עברי. משה הרג את המצרי והסתיר את גופתו באדמה.

הרב משה פיינשטיין ז"ל (אגרות משה, יורה דעה ח"ב, סימן קל) נשאל במעשה בגיורת השומרת מצוות כדת וכדין, שהייתה מנותקת מהוריה הנוכרים במשך עשרים שנה מאז שנתגיירה, למרות שהתגוררו באותה העיר. כעת חלתה אמה הנוכרית וביקשה מבתה שתבוא לבקרה יחד עם ילדיה, מתוך געגועים עזים לראות את נכדיה. בהסתמך על דברי הגמרא שיש לבקר חולי עובדי כוכבים ולקבור מתיהם (גיטין סא ע"א)  מפני דרכי שלום, פסק הרב שבוודאי מותר לה לבקר את אמה, כדי שלא יאמרו חלילה על דיני התורה אינם ישרים. הרב הוסיף כי אף שעל פי ההלכה " גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמִי " (גוי שעבר תהליך גיור נחשב מבחינה הלכתית כאילו נולד מחדש ברגע זה כתינוק.) וניתק היחס המשפחתי, ואף על פי שנוכרים אינם מצווים במצוות כיבוד אב ואם – מכל מקום חל עליהם איסור להיות כפויי טובה, כפי שמצינו במאמרי חז"ל שהקפיד הקב"ה על כפיות טובה אצל אדם הראשון ואצל בני ישראל. הסיבה שאיסור כפיות טובה אינו מופיע במפורש ברשימת המצוות היא שמידות רעות ומגונות לא נפרטו בתורה כאיסורים עצמאיים, אך הן חובות מוסריות בסיסיות שנענשים עליהן הן יהודים והן נוכרים. אחד מיסודותיה המרכזיים של מצוות כיבוד אב ואם הוא מניעת כפיות טובה, לפיכך, סיכם הרב כי אותה אישה חייבת לנהוג מקצת כבוד בהוריה הנוכרים ולבקר את אמה בעת חוליה.

גיטין סא ע"א

תָּנוּ רַבָּנַן: מְפַרְנְסִים עֲנִיֵּי נָכְרִים עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, וּמְבַקְרִין חוֹלֵי נָכְרִים עִם חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, וְקוֹבְרִין מֵתֵי נָכְרִים עִם מֵתֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. כְּלוֹמַר, גַּם כְּלַפֵּי הַדּוֹמֵם אָסוּר לִהְיוֹת כְּפוּי טוֹבָה.

שבת שלום