אור גנוז וחושך נברא: מראשית הבריאה ועד תודעת האדם

בראשית תשפ"ז

רפאל רוזנר

אור גנוז וחושך נברא: מראשית הבריאה ועד תודעת האדם

ספר בראשית מתחיל בפסוקים העוסקים, בין היתר, באור ובחושך:

בראשית פרק א א

"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד. "

מה נברא קודם, החושך או האור, ומהן התוצאות?

בספר ישעיהו כתוב:

ישעיהו מה ז

"יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כׇל אֵלֶּה."

לפי כללי הפרשנות של הדרש ושל חכמי הקבלה, החושך נברא מכלום ( "בוֹרֵא"  - יש מאין – ex nihilo), ואילו האור נוצר ממשהו שכבר היה קיים ("יוֹצֵר - "יש מיש - ex materia); מכאן שלפי גישה זו, החושך נברא ראשון. לעומת זאת, בתלמוד נאמר להיפך:

חגיגה יב א

"אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אָדָם צוֹפֶה בּוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ."

חז"ל מסבירים שהאור שנברא ביום הראשון היה אור רוחני עליון, שהאיר מקצה העולם (הבריאה) ועד סופו, והוא קדם למערכת היממה הגשמית של יום ולילה. כלומר, באמצעות האור שברא הבורא ביום הראשון יכול היה האדם לראות מקצה העולם ועד קצהו. מאמר חז"ל זה עוסק באור המקורי שנברא ביום הראשון לבריאת העולם – אור רוחני ונעלה שהיה שונה מהאור החומרי שאנו מכירים כיום. לפי המדרש והקבלה, אור זה לא היה אור פיזי המוגבל על ידי מרחק או חומר, אלא תודעה רוחנית מזוככת ואלוהית שאפשרה לאדם הראשון לראות ולהשיג את המציאות כולה מעבר למגבלות הזמן והמקום. חז"ל ממשיכים ומסבירים שכאשר ראה הבורא את מעשיהם של דורות העתידיים לבוא, הוא הבין שאור כה עוצמתי וטהור אינו מתאים לשימושם, ולכן "גנז" אותו (האור הגנוז) – כלומר, הסתיר ומנע אותו מהעולם הגשמי היומיומי. אור גנוז זה אינו אבוד, אלא שמור לעתיד לבוא; כמו כן הוא נגנז בתוך התורה, בחכמה ובמעשים הטובים, כך שכל אדם המשקיע בעבודה רוחנית, בלימוד ובזיכוך המידות, יכול לזכות בהארות ובהשגות מעין אותו אור רוחני ראשוני המאפשר ראייה עמוקה ופנימית של המציאות.

במדרש רבה טען רבי יהודה שהאור נברא תחילה:

בראשית רבה ג א

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הָאוֹרָה נִבְרֵאת תְּחִלָּה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת פָּלָטִין, וְהָיָה אוֹתוֹ מָקוֹם אָפֵל, מֶה עָשָׂה, הִדְלִיק נֵרוֹת וּפַנָּסִין לֵידַע הֵיאַךְ הוּא קוֹבֵעַ תִּימִלְיוֹסִים (יסודות) , כָּךְ הָאוֹרָה נִבְרֵאת תְּחִלָּה.

רבי יהודה טוען שהאור נברא ראשון, ומביא לכך משל על מלך שביקש לבנות ארמון, אך המקום המיועד לכך היה אפל ומוצל. מה עשה המלך? הוא הדליק נרות ופנסים כדי להאיר את השטח ולדעת היכן להניח את היסודות של הארמון. באופן דומה, אלוהים ברא קודם כול את האור כדי להניח את היסודות למלאכת הבריאה כולה.

במדרש זה, רבי יהודה משתמש במונחים יווניים שהיו מקובלים בזמנו: "פלאטין" פירושו ארמון (Palatium), ו"תימליוסים" הם יסודות (Themelios). הרעיון המרכזי כאן הוא שהאור אינו רק עוד חפץ או עצם שנברא בעולם, אלא התנאי המוקדם והחיוני עצמו שמאפשר את תכנון הבריאה ואת הוצאתה לפועל. האור מעניק סדר, בהירות ויכולת לבנות את שאר חלקי היקום בצורה מתוכננת ומדויקת.

במקום אחר בתלמוד מובא דיון הפותר את הסתירה בין קדימות האור על החושך ולהיפך:

מסכת תמיד לב א

אָמַר לָהֶן [אלכסנדר מוקדון]: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה אוֹ הָאָרֶץ? אָמְרוּ: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״. אָמַר לָהֶן: אוֹר נִבְרָא תְּחִלָּה, אוֹ חֹשֶׁךְ? אָמְרוּ לוֹ: מִילְּתָא דָּא אֵין לַהּ פָּתַר. וְנֵימְרוּ לֵיהּ חֹשֶׁךְ נִבְרָא תְּחִלָּה, דִּכְתִיב: ״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ״, וַהֲדַר ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר״! סָבְרִי, דִּילְמָא אָתֵי לְשַׁיּוֹלֵי מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר.

אלכסנדר מוקדון שאל את חכמי הנגב [חכמי הנגב המוזכרים בספרות התלמודית הם קבוצת תנאים ואמוראים שפעלו באזורי הדרום של ארץ ישראל, בעיקר באזור לוד, גופנא, בית גוברין ודרום הר יהודה. בתלמוד הם מופיעים לעיתים קרובות תחת הכינויים "חכמי הנגב", "רבנן דדרומא" (חכמי הדרום) או "סבי דדרומא" (זקני הדרום).] האם השמיים נבראו ראשונים או הארץ, והחכמים ענו לו שהשמיים נבראו ראשונים כפי שנאמר בפסוק "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", שבו השמיים מוזכרים תחילה. כאשר הוסיף ושאל אותם אם האור נברא ראשון או החושך, ענו לו החכמים שלדבר זה אין פתרון. הגמרא שואלת על כך מדוע לא ענו לו שהחושך נברא ראשון, שהרי כתוב "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" ורק לאחר מכן "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר". תשובת הגמרא היא שהחכמים חששו שאם יענו לו שהחושך קדם לאור, הוא ימשיך וישאל שאלות אסורות על מה שמעל העולם, מה שמתחתיו, מה שהיה לפני שנברא ומה שיהיה בסופו – שאלות העוסקות בסודות הבריאה ומה שמעבר לתפיסה האנושית – ולכן העדיפו להתחמק ולא לענות. בהמשך המסכת מביאה הגמרא את הפסוק מישעיהו ומסבירה כי עשרת הדברים שנבראו ביום הראשון (ובתוכם אור וחושך) נבראו כולם יחד במאמר אחד:

במסכת חגיגה (יב א נאמר)

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וְאֵלּוּ הֵן: שָׁמַיִם וָאָרֶץ, תֹּהוּ וָבֹהוּ, אוֹר וָחֹשֶׁךְ, רוּחַ וּמַיִם, מִדַּת יוֹם וּמִדַּת לַיְלָה. שָׁמַיִם וָאָרֶץ — דִּכְתִיב: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״, תֹּהוּ וָבֹהוּ — דִּכְתִיב: ״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ״, אוֹר וָחֹשֶׁךְ, חֹשֶׁךְ — דִּכְתִיב: ״וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם״, אוֹר — דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר״, רוּחַ וּמַיִם — דִּכְתִיב: ״וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם״, מִדַּת יוֹם וּמִדַּת לַיְלָה — דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״.

רב יהודה אומר בשמו של רב כי עשרה דברים נבראו ביום הראשון של הבריאה, ואלו הם: שמיים, ארץ, תהו (רמה רוחנית), בהו (התגשמות החומר), אור, חושך, רוח (אויר או נשימה אלוהית כביכול ), מים, מדת יום ומדת לילה (טווח הזמן והמחזוריות של יום ולילה). את כל אחד מאלה לומדים חכמינו מפסוקי המקרא: שמיים וארץ שנאמר "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"; תהו ובהו שנאמר "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ"; חושך שנאמר "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם"; אור שנאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר"; רוח ומים שנאמר "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם"; ומידת יום ומידת לילה שנאמר "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד". קטע זה מתוך מסכת חגיגה מציג תפיסה קוסמולוגית שלפיה כבר ביום הראשון נבראו כל תשתיות היקום – החומר, היסודות, הניגודים הבסיסיים (אור וחושך, תהו ובהו) והזמן המארגן אותם. במקום לראות בבריאה תהליך אקראי, חז"ל מציגים קשר הדוק בין המציאות הפיזית לבין הטקסט המקראי, כאשר כל אלמנט במציאות מעוגן ישירות בתיאור שבספר בראשית.

רבנו בחיי (רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה [1255 – ~1340], היה פרשן מקרא מחוג מקובלי גירונה.)מסביר זאת בפירושו:

רבנו בחיי על בראשית א ג

'יהי אור ויהי אור'. על דרך הפשט שני אורים היו, הראשון האור שמשתמשין בו בעולם הזה הוא אור חמה ולבנה, והשני האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, וידוע כי האור שמשתמשים בו בעולם הזה הוא נאצל (הונבע) מן האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא.

גם ספר הבהיר מתחיל בעניין האור ומציע הסבר מרתק על האור והחושך. ספר הבהיר (הידוע גם כ"מדרש רבי נחוניא בן הקנה") נחשב לחיבור היסוד הראשון של קבלת ימי הביניים ולטקסט שהניח את התשתית הרעיונית, הסמלית והפרשנית למחשבת הסוד היהודית. הספר הופיע לראשונה בגלוי בפרובנס שבדרום צרפת בשלהי המאה ה-12 (סביב שנת 1180), החל להתפשט בחוגי המקובלים באשכנז, ומשם הגיע לקטלוניה ולגירונה. הספר מיוחס לתנא רבי נחוניא בן הקנה, (תנא מהדור השני במאה הראשונה לספירה, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי ורבו של רבי ישמעאל.), ופותח בפסוק "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא). הייחוס לתנא העניק לטקסט סמכות קדמונית ומקודשת. בדמותו ההיסטורית והרוחנית של רני נחוניא שלובים שני עולמות: עולם ההלכה והנגלה, ועולם הסוד והמיסטיקה היהודית. במסורת חכמי המרכבה הוא נתפס כאחד מ"יורדי המרכבה", אשר עלה להיכלות עליונים ותיעד את סודות המלאכים והשמות הקדושים (כמו ב"היכלות רבתי"). תפילת "אנא בכוח", הפיוט הקבלי המפורסם המבוסס על שם הבורא בן 42 אותיות, מיוחסת אף היא על פי המסורת לקולמוסו. כך מתחילה המשנה הראשונה בספר הבהיר:

ספר הבהיר משנה א

אָמַר ר' נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (אִיּוֹב ל"ז כא) וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (תְּהִלִּים י"ח י"ב) יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ וְאוֹמֵר (תְּהִלִּים צ"ז ב) עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו קַשְׁיָא, בָּא הַכָּתוּב הַשְּׁלִישִׁי וְהִכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם (שָׁם קל"ט יב) גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה: 

מאמר זה של רבי נחוניא בן הקנה, המופיע בפתח ספר הבהיר, עוסק באחד הנושאים העמוקים ביותר במחשבת ישראל ובתיאולוגיה בכלל: המתח בין הגילוי האלוהי והאור האינסופי לבין ההסתר, החושך והמגבלה של התפיסה האנושית. משנה זו מציגה סתירה לכאורה בין פסוקים המתארים את נוכחות האל באמצעות דימויים מנוגדים: מחד אור בהיר ושקוף, ומאידך חושך, ענן וערפל הנסתרים סביבו. המשנה מיישבת סתירה זו באמצעות פסוק שלישי המלמד כי ההבחנה בין חושך לאור היא הבחנה אנושית בלבד, בעוד שלפני האלוהות "כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה". ברמת הפשט והפרשנות היהודית המסורתית, חכמי מקרא ופרשני קבלה ראו בסתירה זו ביטוי לפער בין עצמות האל לבין דרך התגלותו לנבראים.

רבי נחוניא בן הקנה מביא ארבעה פסוקים המנוגדים זה לזה. הפסוק הראשון מובא מספר איוב, ועל שמו ניקרא ספר הבהיר:

איוב לה כא

וְעַתָּה, לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא, בַּשְּׁחָקִים; וְרוּחַ עָבְרָה, וַתְּטַהֲרֵם.

פסוק זה משתמש במשל מתופעות הטבע כדי לתאר את האופן שבו בני האדם תופסים את הנהגת הבורא בעולם. חלקו הראשון של הפסוק, "וְעַתָּה, לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים", מתאר מצב שבו בני האדם שרויים בחשכה או בחוסר הבנה ואינם מסוגלים לראות את האור הבהיר והזורח של השמש מפני שהוא מוסתר על ידי עננים כבדים. המשגה זו מסמלת את רגעי הסבל, המצוקה או הסתר הפנים שבהם האדם מרגיש שהצדק והטוב נעלמו מחייו. אולם חלקו השני של הפסוק, "וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם", מביא עמו את השינוי והמפנה, כאשר רוח פתאומית עוברת בשמיים, מנקה ומפזרת את העננים הכבדים ומגלה מחדש את האור הבהיר שהיה שם כל הזמן אך נסתר מן העין. הנמשל העמוק של הפסוק טוען כי גם כאשר האדם חווה קושי, צער או אובדן דרך ואינו מבין את הסדר האלוהי, מדובר במצב זמני בלבד שבו הראייה האנושית מוגבלת על ידי ערפל חולף, ובסופו של דבר תבוא הרוח המטהרת שתפזר את החשכה, תגלה את התכלית ואת הצדק האלוהי ותאפשר לאדם לראות שוב את האור במלוא תוקפו. ספר הבהיר שם את הדגש על חלקו הראשון של הפסוק ומתעלם לכאורה מסופו. הפסוק השני מקורו בספר תהילים:

תהילים יח יב

יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים.

פסוק זה משתמש בדימויים מעולם הטבע והסערה כדי לתאר את השגב, המסתורין והריחוק של האלוהות בעת התגלותה. חלקו הראשון של הפסוק, "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו", מתאר כיצד הבורא שם את החשכה כמין מסך או מחבוא המקיף אותו, דבר המסמל את חוסר היכולת האנושית לתפוס ולהבין את מהותו ואת דרכי הנהגתו בעולם. חלקו השני, "סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים", ממשיך ומבסס דימוי ציורי זה בכך שסוכתו או קיטונו האלוהי מורכבים מעננים כבדים ומשחקים מלאי מים, המייצרים מעטה עבה וקודר של ערפל וסערה. המשמעות העמוקה של התיאור היא שדווקא בתוך הקושי, הערפול והחשכה הבלתי חדירה, נוכחותו של הבורא קיימת בעוצמה רבה, גם אם היא נסתרת מעיני בשר ודם; התיאור הדרמטי של ענני הסערה והחשכה מעורר באדם יראת כבוד וממחיש את הפער בין המוגבלות האנושית לבין הנסתר והאינסופי שבאל. גם במקרה זה מתעלם רבי נחוניא מסופו של הפסוק. רבי נחוניא מביא פסוק שלישי:

תהילים צז ב

עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ.

פסוק זה מציב פער מתוח אך משלים בין האופן שבו האלוהות נגלית כביכול לאדם לבין היסוד המוסרי והמהותי המכונן אותה. חלקו הראשון, "עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו", מתאר את הנגלה לעין במישור החושי והתפיסתי – הענן והערפל הכבדים מקיפים את האל ומסתירים אותו, דבר המסמל את עוצמת האינסוף, את הסתר הפנים ואת מוגבלותו של השכל האנושי מלחדור את המסתורין האלוהי. לעומת זאת, חלקו השני, "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ", פוסע מעבר למראה העיניים המתעתע והקודר ומגלה את היסוד הפנימי והקבוע של הנהגת העולם – הצדק והמשפט אינם רק תכונות אקראיות, אלא הם עצמם הבסיס והאדן ("מכון") שעליו נשען כיסא המלכות. המסר העמוק העולה מן הפסוק הוא שגם כאשר האדם מצוי בתוך ערפול, מבוכה או חוסר הבנה של המציאות הסובבת אותו, ונדמה לו שהנהגת העולם מכוסה בעננים קודרים של הסתר, עליו לדעת ולהאמין שברובד העמוק והפנימי ביותר מיוסדת הנהגת העולם באופן מוחלט על אדני הצדק, האמת והמשפט. מעניין לשים לב שגם כאן במשנה, מתעלם הדיון מחלקו השני של הפסוק. בשלב זה נאמר בספר הבהיר: "קַשְׁיָא" –  מילה זו מציגה קושי/סתירה בין פסוקים, כיצד שני הדברים ההפוכים הללו מתיישבים ביניהם. המשנה ממשיכה ומביאה  חוק מכללי הדרש (המבוססים על י"ג המידות של רבי ישמעאל): "בָּא הַכָּתוּב הַשְּׁלִישִׁי וְהִכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם". הכלל הזה מופיע כמידת דרש במספר מקורות חז"ל מרכזיים, ובראשם בברייתא דרבי ישמעאל (הפותחת את תורת כהנים / ספרא) מתוך י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן. מאמר זה מבטא יסוד בפרשנות חז"ל, ולפיו כאשר ישנם שני פסוקים המכחישים וסותרים זה את זה על פניהם, אין מפרשים שאחד מהם שגוי או מבטל את משנהו, אלא מחפשים פתרון סינתטי שמיישב בין שני הקצוות. הפתרון מגיע באמצעות פסוק שלישי המציג תמונה מורכבת ורחבה יותר, המגלה כי כל אחד מן הפסוקים הראשונים מתאר פן מסוים, בחינה מוגדרת או שעה מסוימת; כך יוצר הכתוב השלישי איזון והרמוניה המאפשרים לשני הכתובים המנוגדים להתקיים יחדיו בתוך המערכת ההגותית או ההלכתית בלא סתירה. בעל המשנה בספר הבהיר מביא פסוק נוסף ליישוב הסתירה:

תהילים קלט יב

גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה.

המשורר מבהיר כי החושך אינו בעל ממשות מעכבת או מסתירה בפני הבורא. המילה "מִמֶּךָּ" מורה על האובייקט – החושך אינו מחשיך עבורך או מפניך, שכן בעיני הבורא אין הלילה שונה מן היום, והמחיצה הפיזית או החזותית שהחושך מייצר עבור יצורים בשר ודם אינה קיימת כלל לגבי המקור האלוהי. הפעם מביא בעל המשנה את הפסוק במלואו ומדגיש בסיומו שעבור הבורא "כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה", וברמה העליונה אין שום הבדל בין האור לחושך. במבט ראשון על המאמר בספר הבהיר (אות א') עולה תמיהה מבנית וטקסטואלית ברורה: הברייתא משתמשת במידה הידועה מ-י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן – "שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" – אך בפועל מובאים בטקסט ארבעה פסוקים, ואנשי הגות מנסים לפתור קושי זה. ספר הבהיר אינו ספר שנכתב ברצף על ידי מחבר יחיד, אלא לקט של קטעים קדומים (מדרשים מזרחיים או מחסידות אשכנז בימי הביניים) שנערכו בפרובנס בדורו של רבי יצחק סגי נהור בסוף המאה ה-12. במהדורות הביקורתיות עולה כי בכתבי היד המוקדמים הייתה גרסה קצרה של הדרשה שכללה שלושה פסוקים כנדרש בברייתא דרבי ישמעאל, ואילו מעתיקים מאוחרים הוסיפו בשולי הגיליון (גלוסה) פסוק מקביל נוסף מתהילים כדי להרחיב את הדיון על מהות החושך. מעתיק, מאוחר יותר, הכניס את הגהת השוליים אל תוך פנים הטקסט. מלבד זאת, חז"ל ובעלי המדרש הקבליים המוקדמים לא תמיד היו כפופים לכללים הפורמאליים הדווקניים של הלוגיקה האריסטוטלית או הדקדוקית; עורך הבהיר השתמש במטבע הלשון המוכר "בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם" כשלד רטורי-מדרשי, והביא צרור פסוקים (ארבעה) המציגים את הקונפליקט והפתרון מבלי להקפיד על ספירה מתמטית של שלושה פסוקים בלבד. קיימים הסברים נוספים המתחברים למסורת ולתורת הסוד: לפי הסברים אלו, הפסוק השלישי ("ענן וערפל סביביו") אינו פסוק עצמאי במחלוקת, אלא חיזוק והרחבה של הטענה השנייה. הנימוק להבאת שני פסוקים העוסקים בחושך הוא שהפסוק "ישת חשך סתרו" מתאר את החושך ככיסוי והסתרה, וכדי שלא יחשוב אדם שמדובר בחושך גשמי שייעלם באור, מביא הטקסט את הפסוק "ענן וערפל סביביו" ללמד שההסתר אינו אקראי אלא מבנה מובנה של ההתגלות האלוהית (שלוש מחיצות: חושך, ענן וערפל). פתיחת ספר הבהיר אינה משמשת רק כדרשה קוסמולוגית, אלא כתיאור של חוויה הכרתית-פסיכולוגית: האור ה"בהיר" אינו אור שרואים אותו, אלא אור מציף ומעוור הדוחף את התודעה אל החושך. בקטע הפתיחה של ספר הבהיר, הדיאלקטיקה של ראייה ועיוורון משקפת מנגנון נפשי פנימי: האור הבהיר אינו נסתר בשל היעדרותו, אלא בשל עוצמתו המעוורת, והנפש האנושית בונה את החושך כרעלה מגוננת המאפשרת למחשבה להכיל את מה שהיה אחרת מנפץ את גבולותיה. מנקודת מבט זו ניתן לומר שעבור בני אנוש, השאלה אם אנו מצויים באור או בחושך היא מצב תודעתי. בדיחה מצחיקה דנה בעניין זה: שואלים לאן מגיעים בני אדם לאחר המוות, והתשובה היא "לישיבה". מדוע לישיבה? מפני שעבור אנשים האוהבים ללמוד זהו גן עדן והם נהנים מכל רגע, ואילו עבור אנשים השונאים ללמוד זהו גיהינום; באותו מקום ממש יכול האדם לחוות את הדברים הטובים ביותר או את הדברים הרעים ביותר: " כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה ".

בסופו של דבר, הדיון הפילוסופי והקבלי בשאלה "מה נברא קודם" אינו נשאר במישור הקוסמולוגי הרחוק, אלא מגיע אל תוך נפשו של האדם. אם בעצמותה של האלוהות "כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה", הרי שההבחנה בין חושך לאור אינה אלא אספקלריה של התודעה האנושית – כלי שבאמצעותו אנו מעבדים את המציאות, את הקשיים ואת ההשגות בחיינו. החושך והערפל אינם מייצגים היעדר מוחלט או חיסרון, אלא רעלה המגוננת על השכל האנושי מפני עוצמתו המעוורת של האור המקורי. האור הגנוז לא נעלם, אלא הוטמן בעומק התורה, החכמה והמעשים הטובים והבריאה כולה.

שבת שלום