אור בקצה הגלות: סוד ערי המקלט

ואתחנן תשפ"ו

רפאל רוזנר

אור בקצה הגלות: סוד ערי המקלט

בפרשת ואתחנן התורה חושפת לנו את פרשת ערי מקלט:

(דברים ד, מא)

"אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ:"

משה הבדיל שלוש ערי מקלט ממזרח לנהר הירדן, שנועדו להגן על רוצחים בשגגה מפני גואל הדם, ובכך העניק להם תקווה והזדמנות שנייה לחיים (המשולים לזריחת השמש בפסוק). גואל הדם הוא מונח מקראי המתאר קרוב משפחה קרוב של אדם שנרצח או נהרג, שעליו הוטל התפקיד (והזכות המשפטית-חברתית) לנקום את מות קרובו על ידי הריגת ההורג.

במזרח הקדום היה מנהג "נקמת הדם" נפוץ ומחוסר פיקוח, והתורה ביקשה להגביל ולמסד אותו באמצעות חוקים ברורים ורשת של ערי מקלט: בהריגה בשגגה (בטעות, שלא התכוון להרוג), ההורג היה נס לעיר מקלט כדי להינצל מידיו של גואל הדם. בין כותלי עיר המקלט היה הרוצח בשגגה מוגן לחלוטין, אך אם יצא מתחומי העיר (לפני מות הכהן הגדול באותה תקופה), היה דמו מותר ומותר היה לגואל הדם להורגו.

המדרש שואל למה כתוב: "מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ" ומביא תשובת ר' יוסי בר' חנינא:

(מדרש רבה, ואתחנן ב, ל)

"אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ, מַהוּ מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה הַזְרַח שֶׁמֶשׁ לָרוֹצֵחַ וְנָתַתָּ לוֹ מִקְלָט שֶׁיִּגְלֶה לְשָׁם שֶׁלֹא יֹאבַד בַּעֲוֹן הָרְצִיחָה כְּשֵׁם שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הַזֶּה מֵאִיר לָעוֹלָם."

התלמוד מסביר במסכת מכות (י, א):

"אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַזְרַח שֶׁמֶשׁ לָרוֹצְחִים. אִיכָּא דְּאָמְרִי (יש אנשים שאומרים – ביטוי זה מביא רעיון נוסף לעניין) אָמַר לוֹ: הִזְרַחְתָּ שֶׁמֶשׁ לָרוֹצְחִים."

לפי ההלכה, רוצח בשגגה (הוא עדיין רוצח) נאלץ לעזוב את ביתו ולברוח לעיר מקלט כדי להינצל מ"גואל הדם". הביטוי "הַזְרַח שֶׁמֶשׁ לָרוֹצְחִים" מתאר את ההנחיה האלוהית למשה רבנו להאיר את דרכו של הרוצח בשגגה, להעניק לו תקווה ותוחלת חיים, ולספק לו מקום הגנה ומחסה למרות מעשה ההריגה.

ממשיך המדרש:

(מדרש רבה, ואתחנן ב, ל)

"דָּבָר אַחֵר"

"דבר אחר" חושף הנחת יסוד של חז"ל לפיה פסוקי המקרא נושאים אינסוף שכבות של משמעות. "דבר אחר" מאפשר להציג פירוש שונה לחלוטין מהפירוש שהוצג לפניו – לפעמים אפילו פירוש הפוך או מזווית ראייה שונה לגמרי – בלי לבטל את הפירוש הראשון. שניהם נחשבים אמת ("אלו ואלו דברי אלוהים חיים").

הפירוש הראשון ל"מזרחה שמש" עסק במשמעות הפסיכולוגית והאישית (הענקת תקווה ואור של שמש לרוצח המבוהל). ה"דבר אחר" עבר להסבר משפטי-פילוסופי רחב יותר (ההבדל בין הריסת צלם אלוהים בכוונה תחילה לבין שגגה ללא רצון להרוג, דרך משל פסל המלך שנראה בהמשך).

המדרש מביא פסוק מקוצר נוסף מפרשת ואתחנן:

(דברים ד, מב)

"לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ"

והפסוק במלואו:

(דברים ד, מב)

"לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי."

כלומר כדי שיוכל לברוח לשם אדם שהרג את זולתו בטעות, מבלי שהיה ביניהם סכסוך קודם; ובבריחתו אל אחת מהערים הללו – ישמרו חייו.

הפסוק מגדיר את מטרתן של ערי המקלט. התורה קובעת כי אדם שהרג את הזולת בשגגה (תאונה, "בבלי דעת") ומבלי שהיה ביניהם רקע של איבה או שנאה קודמת ("לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם"), זכאי לברוח לאחת מערי המקלט הללו. שם הוא מוגן מפני "גואל הדם" (קרובי המשפחה של ההרוג המבקשים לנקום) ויכול להמשיך לחיות בבטחה.

מפרש המדרש באמצעות המונח "רַבָּנָן אָמְרִין":

כלומר הביטוי "החכמים אומרים" מביא דעת הרוב או עמדה אנונימית. המונח משמש כעוגן מבני לפיתוח הדיון הפרשני. הוא מציג את ה"קול" המייצג של הקונזנסוס החז"לי באותו הקשר, בין אם מדובר בפרשנות של פסוק, בלקח מוסרי או בהרחבה סיפורית (אגדתית) של אירוע מקראי.

והנה המדרש מביא משל:

דברים רבה, ואתחנן ב, ל

"רַבָּנָן אָמְרִין לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְחָרָשׁ שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה אִיקוֹנִין שֶׁל מֶלֶךְ, מִתּוֹךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָהּ נִשְׁבְּרָה לְתוֹךְ יָדָיו, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִלּוּ בְּטוֹבָתוֹ שְׁבָרָהּ, הָיָה נֶהֱרָג, עַכְשָׁו שֶׁשְׁבָרָהּ שֶׁלֹא בְטוֹבָתוֹ יִטָּרֵד לְמֵטָלוֹן" (מטאלון – היא מילה מיוונית: מכרות מתכת, שבהם העונש היה עבודת פרך מפרכת, עונש רומי נפוץ לעבירות שבוצעו ללא כוונת זדון מלאה).

חכמים אומרים: למה הדבר דומה? לְבעל מקצוע, אֻמָּן (פסל) שהיה מכין דיוקן של המלך. תוך כדי שהוא עובד עליו, הפסל נשבר בידיו. אמר המלך: אילו היה שובר אותו מרצונו (בכוונה) – היה מוצא להורג; עכשיו, ששבר אותו שלא מרצונו (בטעות) – יוגלה לעבודת פרך במכרות.

המדרש מביא את הנמשל:

דברים רבה, ואתחנן ב, ל

"כָּךְ גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית ט, ו): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, אֲבָל מִי שֶׁהוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה שֶׁלֹא בְּטוֹבָתוֹ, גּוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, מב): וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי".

כך קבע והחליט הקדוש ברוך הוא: מי שרוצח אדם אחר בכוונה – דינו מיתה (כפי שנאמר בספר בראשית: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ". אבל מי שהורג אדם בטעות (בשגגה), שלא מרצונו ובלי כוונה – אינו מומת, אלא מגורש ועוזב את מקום מגוריו לעיר מקלט, כפי שנאמר בספר דברים: "וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי".

במשל, שבירת פסל המלך במזיד גוררת עונש מוות על פגיעה בכבוד המלכות. בנמשל, התורה קובעת עונש מוות לרוצח במזיד – בכוונה תחילה ("שופך דם האדם... דמו יישפך"). מכיוון שכל אדם נברא בצלם אלוהים, רצח מכוון הוא כביכול ניסיון "לשבור" את דיוקנו של מלך מלכי המלכים בעולם, ולכן הרוצח מאבד את זכותו לחיים.

במשל, כאשר יצירת המלך נשברת לבעל מקצוע או לאומן בטעות תוך כדי עבודה, המלך אינו הורג אותו (כי אין כאן כוונת מרד), אך גם אינו פוטר אותו ללא כלום, אלא מגרש אותו לעבודת פרך במכרות (מטאלון). בנמשל, אדם שהרג את חברו בשגגה "שלא בטובתו" אינו נדון למיתה, אך נגזרת עליו גלות – גולה ממקומו כי בכל זאת הרג אדם שנברא בצלם.

ומה קורה כשיצירתו או רצונו של גואל הדם משתנים, והוא לא רוצה להרוג את הרוצח בשגגה? על הפסוק בספר במדבר:

במדבר לה, כז

"וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם."

הפסוק קובע כי אם הרוצח בשגגה יצא מתחום עיר המקלט וגואל הדם הרג אותו – גואל הדם פטור מעונש פלילי, שכן דמו של הרוצח שיצא מגבול הגנתו הופקר. על המילים "וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם" אומרת הגמרא:

תלמוד בבלי, מסכת מכות יב, א

"תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ״ – מִצְוָה בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם, אֵין גּוֹאֵל הַדָּם – רְשׁוּת בְּיַד כׇּל אָדָם, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: רְשׁוּת בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם, וְכׇל אָדָם חַיָּיבִין עָלָיו."

לפי רבי יוסי הגלילי, המצווה להרוג רוצח בשגגה שאינו בעיר מקלט מוטלת בראש ובראשונה על גואל הדם ואחריו על כל אדם, בעוד שלפי רבי עקיבא זוהי רשות בלבד עבור גואל הדם, ואילו לכל אדם אחר אסור להורגו.

בכל מקרה הריגת הרוצח בשגגה היא רשות ולא חובה עבור ר' יוסי הגלילי ורבי עקיבא. אפילו לפי רבי יוסי הגלילי הנוקט בלשון "מצווה", הפרשנים מבהירים מתוך סוגיות הגמרא שאין זו מצוות עשה חיובית שבית דין כופים עליה (כמו סוכה או תפילין), אלא מצוות הרשות – כלומר הרשאה משפטית של התורה לפעול ללא ענישה פלילית, אך ללא שום סנקציה אם נמנע מכך.

לא כל בן אדם מסוגל או רוצה להרוג את האחר אפילו אם הוא רוצח. לא קל להרוג, יש אנשים שהורגים את האחר בקלות אבל יש אחרים שלא יכולים מכל מיני טעמים.

כלומר על פי ההלכה, אם גואל הדם סולח או אינו רוצה להרוג את הרוצח בשגגה, דינו של הרוצח אינו משתנה: הוא עדיין חייב לגלות לעיר המקלט ולשהות בה עד מות הכהן הגדול.

הסיבה לכך היא שהגלות איננה רק "הגנה" על הרוצח מידי גואל הדם, אלא היא חובת כפרה ועונש בינו לבין המקום (בין אדם למקום). כיוון שנפש הנהרג איננה קניינו הפרטי של גואל הדם, אין בכוח מחילתו לבטל את העונש והכפרה. כך פוסק הרמב"ם במשנה תורה (הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ה) וממרה נבוכים הוא כותב:

רמב"ם, מורה נבוכים, מאמר ג, פרק מ

"היות רוצח בשגגה גולה – הוא להשקיט נפש גואל הדם, עד שלא יראה מי שבאה התקלה הזאת על ידו."

הרמב"ם אומר שמי שהרג בטעות יוצא לגלות כדי להרגיע את זעמו של גואל הדם וכך לא יראה מול עיניו את האדם שגרם לאסון הזה.

בעל ספר החינוך מוסיף:

ספר החינוך, מצווה תי

"מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לְפִי שֶׁעֲוֹן הָרְצִיחָה חָמוּר עַד מְאֹד, שֶׁבָּהּ הַשְׁחָתַת הָעוֹלָם... וְלָכֵן רָאוּי לְמִי שֶׁהָרַג אֲפִלּוּ שׁוֹגֵג, מִכֵּיוָן שֶׁבָּאת תַּקָּלָה גְּדוֹלָה כָּזוֹ עַל יָדוֹ שֶׁיִּצְטַעֵר עָלֶיהָ צַעַר גָּלוּת שֶׁשָּׁקוּל כִּמְעַט כְּצַעַר מִיתָה שֶׁנִּפְרַד הָאָדָם מֵאוֹהֲבָיו וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ, וְשׁוֹכֵן כָּל יָמָיו עִם זָרִים. וְעוֹד יֵשׁ תִּקּוּן הָעוֹלָם בַּמִּצְוָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֵר הַכָּתוּב, שֶׁיִּנָּצֵל עִם זֶה מִיַּד גּוֹאֵל הַדָּם לְבַל יַהַרְגֶנּוּ עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּיו שֶׁהֲרֵי שׁוֹגֵג הָיָה. וְעוֹד תּוֹעֶלֶת בַּדָּבָר, לְבַל יִרְאוּ קְרוֹבֵי הַמַּכֶּה אֶת הָרוֹצֵחַ לְעֵינֵיהֶם תָּמִיד בַּמָּקוֹם שֶׁנֶּעֶשְׂתָה הָרָעָה, וְכָל דַּרְכֵי הַתּוֹרָה נֹעַם."

מדגיש בעל ספר החינוך שחטא ההריגה חמור מאוד, מכיוון שיש בו הרס של העולם, לכן ראוי שגם מי שהרג בטעות – מאחר שנעשה אסון גדול כזה על ידו – יצטער על כך בצער הגלות. צער זה שקול כמעט לצער המוות, שכן האדם ניתק מאהוביו ומארץ מולדתו וגר כל ימיו עם זרים בנוסף, יש במצווה זו תיקון לחברה (כפי שמפרש המקרא): כך ההורג ניצל מידי גואל הדם, כדי שזה לא יהרוג אותו על לא עוול בכפיו, שהרי המעשה נעשה בטעות. תועלת נוספת בדבר היא שקרובי הנרצח לא יראו תמיד מול עיניהם את ההורג במקום שבו אירע האסון – וכל דרכיה של התורה הן דרכי נועם.

ערי המקלט מקפלות בתוכן איזון: מחד גיסא, שמירה קפדנית על ערך החיים והבנה עמוקה לפסיכולוגיה האנושית של המשפחה הכואבת; ומאידך גיסא, מתן הזדמנות אמיתית לתיקון, כפרה ותקווה חדשה לאדם שרגליו נכשלו בשגגה. דווקא מתוך הדין באמצעות גזר הגלות, בוקע ומאיר האור – "הזרח שמש לרוצח" – המלמד אותנו שגם בעומק השבר, התורה פותחת פתח לשיווי משקל, לחמלה ולשיקום.

שבת שלום