top of page
  • תמונת הסופר/ת

על הגאווה

בפסוק השני של פרשת צו נאמר: (ספר ויקרא פרק ו ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: המדרש טוען שהמילה צַו מוסבת על סוף הפסוק וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וכך אומר המדרש: (מדרש רבה פרשת צו ז ו) אָמַר רַבִּי לֵוִי נִימוּס וְקִלּוּסִים הוּא, רבי לוי משתמש במילים יווניות כדי להצהיר שיש כורח וציווי קבוע שאינו משתנה לעולם. בעל מתנות כונה (הרב יששכר כ"ץ מאה ה16) אומר: [נימוס קילוסין. פי' נימוס חק שראוי לקלסו:] ונקבע על ידי גזרה עליונה, ממשיך המדרש: (מדרש רבה פרשת צו ז ו)  שֶׁכָּל הַמִּתְגָּאֶה אֵינוֹ נִדּוֹן אֶלָּא בָּאֵשׁ, כל קבוצה, עם או מדינה המחשיב את עצמו יותר מדי בגלל גאוותו נידון באש כמו נדב ואביהו, סדום, כל מי שנשרף בגלל חמת הבורא כביכול. באופן ברור יותר נאמר במדרש תנחומא (ב א) צַו אֶת אַהֲרֹן זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל מִי שֶׁהוּא מַעֲלֶה עַצְמוֹ, סוֹפוֹ לֵילֵךְ בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָהּ. המדרשים מפרשים כך כי האש של קרבן עולה עולה כלפי מעלה ויכולה לרמוז על הגאווה. בעל הגאווה, הסובל מיהירות עולה על המוקד - (מדרש רבה פרשת צו ז ו) שֶׁנֶּאֱמַר: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה. המדרש מונה את האנשים ואת הממלכות שנענשו בדרך זאת (מדרש רבה פרשת צו ז ו) דּוֹר הַמַּבּוּל, סְדֹם, פַּרְעֹה הָרָשָׁע, סִיסְרָא הָרָשָׁע, סַנְחֵרִיב, נְבוּכַדְנֶצַר, מַלְכוּת הָרְשָׁעָה (מלכות אדום). המדרש מסביר למה הם נענשו ומביא סימוכין כדי לחזק את העובדה שהם נידונו באש. ובסופו של דבר מצהיר המדרש: (מדרש רבה פרשת צו ז ו) אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם נִבְזִין וּשְׁפָלִים (בקרב העמים) בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינָן מִתְנַחֲמִין אֶלָּא בָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ב, ט): וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב. בורא העולם יהיה המגן של ישראל באמצעות האש כי הם שפלים ולא מחשיבים את עצמם. המילה "שפל" בעייתית למדי כי היא מעידה על נחיתות. בעל גאווה הוא אדם המפצה את עצמו כי האגו שלו חלש. על משה נאמר (ספר במדבר פרק יב ג) וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ורש"י אומר על אתר ענו - שפל וסבלן: נראה לי ש"ענו" מאפיין אדם שיודע את מקומו. משה ידע את מקומו בעולם, אי אפשר להניג עם של שלושה מיליון אנשים במדבר במשך ארבעים שנה ולהיות שפל. משה ידע את מקומו, לא פחות ולא יותר. לעיתים מנהיגי עולם גאוותניים ולא יודעים את מקומם. בספר ישעיהו כתוב (ספר ישעיה פרק יד יד) אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן: מלך בבל מצהיר שהוא דומה לעליון כמו אנשי מגדל בבל ששאפו לבנות מגדל שיגיע לשמים: (ספר בראשית פרק יא ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: אדם המדמה את עצמו לעליון לא יודע את מקומו. מי שיודע את מקומו עליו נאמר שיש לו "יראת הרוממות" (חובות הלבבות י ו; פירוש רבינו יונה למשלי ב ה; חרדים מצות עשה התלויות בלב אות ג; מסילת ישרים כד ובהקדמה), הוא מתבונן ביקום ומבין שיש לו מקום קטן מאוד בו, זו יראה או ראייה של התפעלות מול הבריאה, זה האדם שיודע את מקומו.

 

"בדרך שאדם רוצה לילך  בה מוליכין אותו" (מכות י ב).

 

6 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

על היין

בפרק י של פרשת שמיני נאמר: (ספר ויקרא פרק י ח) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם

אדם ונפשו

המדרש דן בפסוק הראשון של פרשת יתרו: (ספר שמות פרק יח א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל

댓글


bottom of page