מאימת יושבי הארץ לחבלי גאולה: סיפורו של הפחד היהודי

פרשת "שלח לך" מספרת על המרגלים שנשלחו לתור את הארץ. עם חזרתם למחנה ישראל במדבר, אנו נחשפים לפחד ולחרדה שהתעוררו לא רק בקרבם, אלא גם בקרב בני ישראל כולם. הפחד והחרדה מתגלים בפסוקים מתוך ספר במדבר פרק יג)" :כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: (כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן: ובהמשך באותו הפרק: (לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: (לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: (לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: " התגובה הקשה של העם מתוארת בספר במדבר פרק יד "(א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: (ב) וַיִּלֹּנוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעָם לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: (ג) וְלָמָה יְהֹוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: "

גם הניסיון להרגיע את עם ישראל מעיד על הפחד והחרדה, כפי שנאמר בספר במדבר פרק יד (ט): "אַךְ ביהֹוָה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהֹוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:" השימוש הכפול בציווי "אל תיראו " ו"אל תיראום" מדגיש עד כמה הפחד שיתק את העם ומנע ממנו לבטוח בבורא.

החטא הגדול של העם לא היה עצם קיומו של הפחד, אלא "השכחה" המוחלטת שתקפה אותם. רק שנה וחצי קודם לכן הם חזו בעשר המכות, בקריעת ים סוף ובהתמוטטותה של האימפריה החזקה ביותר בעולם העתיק – מצרים ובקבלת התורה. החרדה שלהם לא הייתה מוצדקת משום שהיא התעלמה מ"נתוני האמת" של חייהם. הם התייחסו לעצמם כאל פליטים חסרי מגן, בעוד שבאופן אובייקטיבי הם היו מוקפים בענני כבוד, ניזונו ממן והובלו על ידי כוח על-טבעי. משה מדגיש זאת מאוחר יותר בספר דברים פרק א' (ל): "ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם".

הפסוק המפורסם ביותר שמסגיר את חוסר ההצדקה של הפחד הוא דברי המרגלים בספר במדבר פרק יג פסוק לג: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"  מבחינה פסיכולוגית, יש כאן תהליך של השלכה(Projection) . המרגלים חוו דימוי עצמי נמוך ותחושת קטנות, ומיד השליכו זאת על האויב – "בטח גם הם רואים אותנו כמו חגבים". אלא שהמציאות הייתה הפוכה לחלוטין. מפרשת רָחָב בספר יהושע פרק ב' (ט) אנחנו מגלים שיושבי הארץ בכלל היו באימה מוחלטת מפני בני ישראל" : נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם... וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ . "הפחד של ישראל הפך לחרדה לא מוצדקת מפני שהם פחדו ממי שבעצם רעד מהם. המרגלים ראו עובדות נכונות, אך פירשו אותן דרך פילטר של פחד לא נשלט, מה שהוביל למסקנות מעוותות.

בפרשת המרגלים עם ישראל היה בעידן של גילוי פנים. אבל במשך ההיסטוריה הכל השתנה: מגילוי פנים עברו להסתר פנים כמו שכתוב בספר דברים (פרק לא טז) "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁם בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: (יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: (יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: "

בתולדות עם ישראל, הסתר פנים (שבו הנוכחות האלוהית אינה גלויה, המערכת המוסרית בעולם נראית פגומה, והרע לכאורה שולט) הפך לביטוי מרכזי בגלות עם חורבן בית ראשון ושני, עם מסעי הצלב, עם גירוש ספרד, עם הפרעות במזרח אירופה, עם הפוגרומים השונים בארצות המזרח, ובימי הנאצים עד השבעה באוקטובר ואולי... עד עכשיו. במצב זה הפחד הוא תגובה אנושית טבעית לחלוטין, והתורה עצמה מתארת את מצב הסתר הפנים ככזה שמביא עמו פחד וחרדה קיומית בהכרח.

האם בזמן הסתר פנים הפחד והחרדה לא לגיטימיים? אני שומע אנשים שאומרים לי עם חיוך גדול שאנו בדרך למשיח, סימני הגאולה מופיעים מבחינתם בכל מקום, הכל בטוח ועוד רגע המשיח כאן, "אוטוטו יהיה אתנו". תפיסה זו פגעה קשות בעם ישראל במשך הדורות. תקופת חורבן בית שני היא הוכחה ברורה לכך עם הבריונים שהעריכו שהמשיח מגיע באופן מיידי, וכך גם אמונת רבי עקיבא בבר כוכבא כמשיח, ותנועת שבתאי צבי לאחר מכן. במסכת סנהדרין (דף צח עמוד ב) יש בין החכמים המצהירים: "אָמַר עוּלָּא: יֵיתֵי וְלָא אִיחְמִינֵיהּ. וְכֵן אָמַר [רַבָּה]: יֵיתֵי וְלָא אִיחְמִינֵיהּ , "כלומר: יבוא המשיח ולא אראנו – אני חרד מכל הצרות שיבואו בזמן חבלי משיח ואינני רוצה לראות תקופה זו. האם אדם שמאבד את ביתו המופצץ, שמאבד מבני משפחתו, יכול להיות אופטימי ולחשוב שמשיח בדלת? נזכיר את רבי יוחנן בן זכאי שבחר לצאת מירושלים הנצורה בידי הרומאים מתוך ייאוש, והקים את המרכז הלימודי ביבנה.

כתוב במסכת גיטין (דף נו עמוד א-ב בתרגום חופשי לעברית): כאשר רבן יוחנן בן זכאי הצליח לצאת מירושלים והגיע למחנה רומי, אמר רבן יוחנן לאספסיאנוס: "שלום עליך המלך, שלום עליך המלך!" אמר לו אספסיאנוס: "אתה חייב בשתי מיתות. ראשית, משום שאינני מלך ואתה קורא לי 'מלך'. ושנית, אם מלך אני – מדוע לא הגעת אליי עד עכשיו "?אמר לו רבן יוחנן: "בנוגע למה שאמרת, שאינך מלך – באמת מלך אתה! שהרי אם לא היית מלך, ירושלים לא הייתה נמסרת בידך ." ובנוגע למה שאמרת 'אם מלך אני, מדוע לא באת אליי עד עכשיו? "הבריונים (הקנאים) שיש בינינו לא הניחו לנו לצאת". אמר לו אספסיאנוס: "אילו הייתה חבית של דבש ונחש כרוך סביבה, האם לא היו שוברים את החבית כדי להרוג את הנחש "?כלומר: כדי להשמיד את הבריונים והמורדים, אין ברירה אלא להחריב את ירושלים. שתק רבן יוחנן. אמר עליו רב יוסף (ואמרו זאת זמן רב לאחר סיפור זה): אלוהים בלבל את דעתו של רבן יוחנן באותו רגע כדי שירושלים תיחרב כפי שנגזר, שהרי היה צריך רבן יוחנן לומר לו: "לוקחים צבת, תופסים איתה את הנחש והורגים אותו, ואת החבית משאירים שלמה" כלומר: תהרוג את המורדים, אך תשאיר את העיר ואת המקדש שלמים. רבי יוחנן לא הציע הצעה זו.

תוך כדי כך, בעודם מדברים, הגיע שליח אליו מרומי ואמר לאספסיאנוס: "קום, שכן מת הקיסר, ואמרו אותם מכובדים של רומי להושיב אותך בראש (למנות אותך לקיסר החדש"). היה אספסיאנוס נועל את אחת מנעליו. ביקש לנעול את השנייה – ולא נכנסה הרגל. ביקש לחלוץ את הראשונה – ולא יצאה. אמר: "מה זה הדבר הזה?"  אמר לו רבן יוחנן לאספסיאנוס: "אל תצטער, שמועה טובה הגיעה אליך כלומר, הבשורה המשמחת הרחיבה את עצמותיך ולכן הרגל התנפחה, אלא, מה תקנתו? יביאו אדם שאינה נוחה דעתך ממנו, ויעבור לפניך..." עשה כך, ונכנסה הרגל לנעלו. אמר לו אספסיאנוס: "ומאחר שאתם חכמים כל כך, עד עכשיו מדוע לא באתם אליי"?  אמר לו רבן יוחנן: "ולא אמרתי לך"  והזכיר לו את תירוץ הבריונים. אמר לו אספסיאנוס: "אני גם כן אמרתי לך", כלומר, הזכיר לו את משל חבית הדבש והנחש – שהיה עליו למצוא דרך להתגבר עליהם או להגיע בכל זאת. אמר לו אספסיאנוס :"ללכת – אני הולך (חזרה לרומי), ואדם אחר אשלח (להמשיך את המצור); אלא בקש ממני משהו ואתן לך. אמר לו רבן יוחנן: "תן לי את יבנה וחכמיה, ואת השושלת של רבן גמליאל, ורופאים שירפאו את רבי צדוק שהיה כהן גדול . "קרא עליו (על רבי יוחנן) רב יוסף, שיש אומרים שהיה זה רבי עקיבא, את הפסוק מספר ישעיהו (פרק מד פסוק כה): "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל" , כלומר אלוהים גורם לחכמים לסגת לאחור מובסים, והופך את הדעת והחכמה שלהם לטיפשות ואיוולת (וזו שוב ביקורת על כך שרבן יוחנן לא ביקש להציל את ירושלים כולה). שהרי היה צריך לומר לו: "עזוב אותם הפעם הזו, "  אך רבן יוחנן סבר שמא בקשה גדולה כזו הוא לא יסכים לבצע, ואז אפילו הצלה מועטת וקטנה לא תהיה, ולכן ביקש רק את יבנה. יש שאומרים בימינו שרבן יוחנן טעה, ולא הייתה לו אמונה מספקת בזמן הסתר פנים.

נביא דוגמה נוספת: עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עבר הרב אלחנן בונם וסרמן יחד עם ישיבתו לוילנה ולאחר מכן לפרנק (סמוך לקובנה). בקיץ 1941, עם פלישת הנאצים לברית המועצות במבצע ברברוסה, נלכד בקובנה כי סירב להימלט. הרב אלחנן בונם וסרמן הי"ד (תרל"ה, 1874 – יא בתמוז תש"א, 6 ביולי 1941) היה מהמנהיגים הרוחניים והלמדנים הבולטים ביותר של יהדות פולין וליטא בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הוא זכור כאחד מראשי הישיבות המרכזיים, כמי שהוביל את ישיבת "אהל תורה" בברנוביץ , וכממשיך דרכו המובהק של ה"חפץ חיים". ב-יא בתמוז תש"א נלקח הרב וסרמן יחד עם קבוצת רבנים ויהודים אל הפורט התשיעי בקובנה על ידי קלגסים ליטאים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ושם הוא נרצח. הרב אלחנן וסרמן הי"ד סירב באופן מודע ועקרוני לברוח ולהציל את חייו, למרות שהיו לו מספר הזדמנויות ממשיות לעשות זאת. הסירוב שלו נבע משילוב של שתי סיבות מרכזיות: חובתו המוסרית כרועה רוחני כלפי תלמידיו, והשקפת עולמו האמונית העמוקה. מעבר לנאמנותו לתלמידיו, לרב וסרמן הייתה גישה היסטוריוסופית ואמונית ייחודית לאירועי השואה, כפי שביטא בקונטרסו "עקבתא דמשיחא" שבו ראה בסבל הנורא גזירה משמיים וחלק מחבלי משיח. עבורו זאת הייתה תקופה של הסתר פנים וצריך לקבל אותה עם הפחד והחרדה.

דוד המלך אמר: (ספר תהילים פרק כב ב):"אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי:"

כדי להבין מדוע דוד אמר מילים קשות כל כך, שנדמה כי הן גובלות באובדן אמונה, יש להתבונן במזמור הזה בשלושה רבדים: הרובד האישי-היסטורי של דוד, הרובד הלאומי-נבואי, והרובד הרוחני-פסיכולוגי. במישור הפוליטי והאישי, חייו של דוד היו רוויים בטלטלות, רדיפות וסכנת מוות מתמדת. המזמור נכתב באחד מרגעי השפל הללו – בין אם במהלך המרדף הממושך של שאול המלך אחריו במדבר, ובין אם בזמן מרד אבשלום בנו, כאשר דוד נאלץ לברוח מירושלים, יחף ובוכה, כשהוא מוקף באנשים שקיללו אותו (כמו שמעי בן גרא). דוד, שנמשח למלך על ידי שמואל הנביא וקיבל הבטחה אלוהית למלכות נצח, מוצא את עצמו נרדף כחיה בסלעים, כשאויביו לועגים לו ולביטוחנו באל. הפער בין ההבטחה הגדולה לבין המציאות המשפילה מוליד את התחושה שאלוהים "עזב" אותו והותיר אותו לבדו מול רודפיו. חז"ל והפרשנים המסורתיים (כמו רש"י והרד"ק) ראו במזמור כ"ב מזמור נבואי, שבו דוד אינו מדבר רק על עצמו, אלא משמש שופר לצרות שיפקדו את כנסת ישראל (העם היהודי) בגלות. פרדוקס הצעקה נעוץ בכך שדווקא בעיצומו של הייאוש ותחושת הנטישה המוחלטת, האדם אינו שוקע בשתיקה אלא פונה ישירות אל האל בכינוי האינטימי "אֵלִי" – ובכך הופך את הזעקה על היעדרותו להוכחה הניצחת ביותר לקיומו של קשר חי ועמוק איתו.

בזמן הסתר פנים אולי מותר לצעוק: אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי:" הפחד, החרדה והייאוש אינן חוסר ביטחון בבורא אלא דאגה עמוקה למה שיקרה.