יוצר אור ובורא חושך"

בפרשת בהעלתך מצווה אלוהים את משה: "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (במדבר י, א-ב). בעניין החצוצרות, המדרש בוחר לקשור לציווי זה פסוק מספר משלי: "יְרָא אֶת יְהֹוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב" (משלי כד, כא). כפשוטו, הפסוק מורה לאדם לכבד ולירא את אלוהים ואת המלך, ולא להתחבר עם אנשים המבקשים למרוד ולשנות את הסדר החברתי והפוליטי הקיים. אולם המדרש מעניק למילה "מלך" פרשנות תיאולוגית, ומסביר שהמלך הוא בורא העולם: "דָּבָר אַחֵר, עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ, מַהוּ וָמֶלֶךְ? הַמְלִיכֵהוּ עָלֶיךָ" (מדרש רבה בהעלתך טו, יד). המדרש מסביר את הציווי על עשיית חצוצרות הכסף דרך הפסוק ומפרש שהמילה "ומלך" משמעה שעל האדם להמליך את אלוהים עליו כמלך אבסולוטי. בהמשך, המדרש מפרש את מילות הסיום של הפסוק, "עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב", ומזהיר: "עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב – וְעִם אוֹתָן שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהֵן שְׁנֵי אֱלוֹהוּת בָּעוֹלָם אַל תִּתְעָרָב לָהֶן, שֶׁסּוֹפָן לֵאָבֵד מִן הָעוֹלָם" (שם). כלומר, אל תתחבר עם אנשים שסוטים מהדרך הישרה או עם אלו המאמינים בשתי רשויות ("שְׁנֵי אֱלוֹהוּת"), כיוון שסופם להיכחד מן העולם. בחיבור "דברים רבה" נאמר הדבר באופן קצת שונה אך בעל מסר זהה: "'עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב' – עִם אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים יֵשׁ אֱלוֹהַּ שֵׁנִי, אַל תִּתְעָרָב". המשמעות היא שאין להתרועע עם אנשים שסוטים מהאמונה באל אחד ומחפשים חידושים ושינויים, ובמיוחד יש להתרחק מאלו הכופרים באחדות הבורא ומאמינים שיש אל נוסף בעולם.

אנו מגלים כבר בספר ישעיהו התנגדות חריפה לתפיסה של שתי רשויות, הרעיון של דואליזם אלוקי: "אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי" (ישעיה מה, ה). ובמקום אחר: "כֹּה אָמַר יְהֹוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהֹוָה צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים" (ישעיה מד, ו). ישעיהו הנביא (ישעיהו בן אמוץ) חי ופעל בממלכת יהודה במחצית השנייה של המאה ה-8 לפנה"ס (ליתר דיוק, בין השנים 740 לפנה"ס ל-700 לפנה"ס לערך). ישעיהו דאג להדגיש כי קיים רק אל אחד והתנגד כמובן לעבודה זרה, ומעניין לראות כי לפי הניסוח בפסוקים, ייתכן שכבר בזמנו הוא התנגד לאמונת "שתי רשויות". בהמשך הדורות, חז"ל העדיפו להשתמש במושג "שתי רשויות" במקום "שְׁנֵי אֱלוֹהוּת",. האמונה בשני כוחות אלוהיים מזוהה לרוב עם הדואליזם הפרסי או הגנוסטי. הדואליזם הפרסי (דת זרתוסטרא) היה הדת הרשמית של האימפריה הסאסאנית, ששלטה בבבל – מרכז היצירה של התלמוד הבבלי – בין השנים 224 ל-651 לספירה. דת זו התבססה על מאבק קוסמי נצחי בין שני כוחות שווים במעמדם: אהורה מזדא (אל האור, הטוב והיצירה) מול אהרימן (אל החושך, הרוע וההרס). התנועות הגנוסטיות (מהמונח גנוזיס, שמשמעו דעת או ידיעה ביוונית) התייחסו לתפיסה רוחנית ופילוסופית עמוקה שפרחה במזרח התיכון ובאגן הים התיכון במאות הראשונות לספירה, במקביל להתגבשות הנצרות הקדומה ותקופת התנאים ביהדות (חוקרים ביהדות מדברים גם על "גנוזיס יהודי" – זרמים יהודיים שהאמינו באל אחד אך חקרו באופן מיסטי את מעשה בראשית ומעשה מרכבה לדעת את הבורא). הזרמים הגנוסטיים הכלליים הציבו הבחנה חדה בין האל העליון, הנסתר והרוחני שהוא הטוב המוחלט, לבין הדמיורגוס (היוצר) – אל נחות יותר, שלעיתים זוהה עם אלוהי המקרא או עם מלאך בכיר, אשר ברא את העולם החומרי הפגום והרע. האמונה הדואליסטית הזו שגשגה במשך תקופה ארוכה והופיעה במקומות שונים בעולם לאורך ההיסטוריה. התנועה הקתרית (הקתרים, מיוונית: הטהורים) הייתה תנועה דתית-רוחנית רחבת היקף שפרחה במאות ה-12 וה-13, בעיקר בדרום צרפת (חבל לנגדוק) ובצפון איטליה. הקתריזם הוגדר על ידי הכנסייה הקתולית ככפירה (הכפירה האלביגנזית), והמאבק בה הוביל להקמת האינקוויזיציה ולמסע צלב עקוב מדם שהשמיד את התנועה כמעט לחלוטין. בימינו קיימים עדיין זרמים המאמינים בקיומן של שתי ישויות-על השולטות בעולם, והמנדעים (Mandaeans) הם הקבוצה הגנוסטית-דואליסטית היחידה ששרדה ברצף היסטורי ישיר מאז העת העתיקה (המאה ה-1 או ה-2 לספירה). קהילה זו, הדוברת ניב של ארמית מזרחית (מנדעית), התרכזה לאורך דורות בדרום עיראק ובדרום-מערב איראן סביב נהרות הפרת, והחידקל . מלבדם, קיימות עוד קהילות גנוסטיות רבות בעולם, ובפרט ביבשת אמריקה. ביסודה, האמונה בשתי רשויות התפתחה בעיקר כדי להצדיק את קיומו של הרוע בבריאה. עבור זרמים אלה, בורא העולם הוא טוב במהותו, ולכן חייב להיות אל נוסף כדי להסביר את התופעות השליליות בעולמנו, החל ממחלות ועד הרג ומלחמות. אולם עבור חז"ל, תפיסה שבה הרוע מנוהל על ידי ישות עצמאית שאינה כפופה לאל אחד היא כפירה מוחלטת. ביהדות, גם החושך והרע נבראו על ידי האל היחיד, כפי שנוסח במפורש בישעיהו: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה" (ישעיה מה, ז).

עניין זה מוזכר כבר במשנה במסכת ברכות: "הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ, מוֹדִים מוֹדִים – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ" (משנה ברכות ה, ג). המשנה מורה להשתיק מיד חזן המשתמש בנוסח זה מכיוון שהוא מחדיר לתפילה השקפה שגוייה ומסוכנת – חוסר השלמה עם הנהגת האל בעת צרה, או רמיזה חמורה לקיומו של יותר מאל אחד . כאשר חזן אומר "מודים" פעם אחת, הוא מודה לאלוהים, אך כשהוא כופל את המילה ואומר "מודים, מודים", זה נשמע כאילו הוא פונה לשתי ישויות אלוהיות שונות ומודה לכל אחת מהן בנפרד. וכך מפרשת הגמרא: "״מוֹדִים, מוֹדִים״ — מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ: בִּשְׁלָמָא ״מוֹדִים, מוֹדִים״ מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ — מִשּׁוּם דְּמֶיחְזֵי (שנראה) כִּשְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת" (בבלי ברכות לג, ב). הרגישות לפתחון פה בעניין שתי רשויות עולה גם במדרש רבה על כתיבת התורה: "בְשָׁעָה שֶׁהָיָה משֶׁה כּוֹתֵב אֶת הַתּוֹרָה, הָיָה כּוֹתֵב מַעֲשֵׂה כָּל יוֹם וָיוֹם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַפָּסוּק הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, כו): 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ', אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מָה אַתָּה נוֹתֵן פִּתְחוֹן פֶּה לַמִּינִים? אֶתְמְהָא. אָמַר לוֹ: כְּתֹב, וְהָרוֹצֶה לִטְעוֹת יִטְעֶה" (בראשית רבה ח, ח). כיוון שהפסוק נוקט בלשון רבים ("נעשה אדם"), משה רבנו חשש שהדבר ייתן פתח לכופרים לחשוב שמדובר בשתי רשויות, אך הקב"ה הורה לו לכתוב את הלשון המדויקת של הבריאה. גם במדרשי הלכה אחרים מציינים שאין לתת פתחון פה לאומות העולם לטעון שיש שתי רשויות (מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת השירה, פרק ד). אפילו תלמידי חכמים גדולים נפלו לעיתים בפח של אמונת שתי הרשויות, כפי שמסופר על אלישע בן אבויה, המכונה "אחר". בתלמוד הירושלמי מתואר משבר האמונה שלו בעקבות מראות קשים של צדיק ורע לו: ") פַּעַם אַחַת הָיָה יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה בְּבִקְעַת גִּינָיסַר. וְרָאָה אָדָם אֶחָד עָלָה לְרֹאשׁ הַדֶּקֶל וְנָטַל אֵם עַל הַבָּנִים. וְיָרַד מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם. לְמָחָר רָאָה אָדָם אַחֵר שֶׁעָלָה לְרֹאשׁ הַדֶּקֶל. וְנָטַל אֶת הַבָּנִים וְשִׁילַּח אֶת הָאֵם. וְיָרַד מִשָּׁם וְהִכִּישׁוֹ נָחָשׁ וָמֵת. אָמַר. כָּתוּב שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. אֵיכָן הִיא טוֹבָתוֹ שֶׁלָּזֶה. אֵיכָן הִיא אֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁלָּזֶה. .... וְיֵשׁ אוֹמְרִים. עַל יְדֵי שֶׁרָאָה לְשׁוֹנוֹ שֶׁלְרִבִּי יְהוּדָה הַנַּחְתּוֹם נָתוּן בְּפִי הַכֶּלֶב שׁוֹתֵת דָּם. אָמַר. זוֹ תוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ. זֶה הוּא הַלָּשׁוֹן שֵׁהָיָה מוֹצִיא דִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיקֻּנָן. זֶהוּ הַלָּשׁוֹן שֵׁהָיָה יַגִּיעַ בַּתּוֹרָה כָל יָמָיו. [זוֹ תוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ.] דּוֹמֶה שֶׁאֵין מַתַּן שָׂכָר וְאֵין תְּחִיַית הַמֵּתִים." (ירושלמי חגיגה ב, א). לעומת זאת, בתלמוד הבבלי מובאת גרסה שונה ומטפיזית יותר למשבר הרוחני שלו: אלישע בן אבויה כפר בעיקר, ועליו נאמר הפסוק 'אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ', שכן כשעלה למרום וראה את המלאך מטטרון יושב וכותב את זכויותיהם של ישראל, תהה שמא יש חלילה שתי רשויות בשמיים (משום שלפי המסורת מלאכים אינם יושבים וכשמטטרון ישב, חשד "אחר" שהוא אל נוסף), ובעקבות טעותו זו – המלאך הולקה בשישים שוטים של אש על שלא קם בפניו כדי למנוע את הבלבול, נתנה לו הרשות למחוק את זכויותיו של 'אחר', ויצאה בת קול מהשמיים והכריזה ששערי התשובה פתוחים לכולם, חוץ ממנו" (על פי בבלי חגיגה טו, א).

ההלכה היהודית מצהירה באופן ברור שהטוב והרע מקורם באל אחד, כפי ששנינו: "חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ'." (משנה ברכות ט, ה). אך כיצד בכל זאת נסביר את קיומו של הרע בעולם? כיצד נסביר שהבריאה שברא הבורא אינה מושלמת? ניתן להציע הסבר אחד מתוך מגוון ההסברים הקיימים במחשבת ישראל. בסיפור הבריאה נאמר בתחילה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ על הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן" (בראשית א, יא). כלומר, הבורא רצה לברוא "עץ פרי עושה פרי" – זהו האידיאל, המצב המושלם והמוחלט. אולם בפסוק הבא, המתאר את מה שהתרחש בפועל, כתוב: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" (בראשית א, יב). מה נברא בסופו של דבר? "וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי", ולא "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי"; כלומר, נברא עץ שנותן פירות, אך העץ עצמו אינו פרי. "עץ פרי" מסמל את האחדות המוחלטת, שבה השפע האלוהי (הפרי) נובע מתוך כלי (העץ) שהוא עצמו רוחני, מזוכך לחלוטין ומהווה חלק אלוהי בלתי נפרד. "עץ עושה פרי" מסמל את עולם הפירוד שלנו – את הפיצול והמרחק הקיים בבריאה. השלמות המוחלטת אינה באה לידי ביטוי מלא בעולם הגשמי שלנו, אלא קיימת ברובד עליון יותר שאינו ניתן להשגה.

הרב קוק, בספרו "אורות התשובה" (ו, ז), מעניק טעם דומה לקלקול זה של הבריאה. מתחילת בריאת העולם, התוכנית המקורית הייתה שהדרך המובילה אל המטרה תהיה מתוקה וטובה בדיוק כמו המטרה עצמה, ממש כפי שטעם העץ היה אמור להיות זהה לטעמו של הפרי שלו. כל האמצעים, הפעולות והשלבים שנועדו להגשים שאיפה רוחנית או ערך גבוה, היו צריכים להעניק לנשמה את אותה תחושת התעלות ועונג שאנו מרגישים כאשר אנו מדמיינים את המטרה הסופית עצמה. אולם בפועל, החיים החומריים בארץ, הטלטלות של המציאות והעייפות של הרוח כאשר היא נאלצת להצטמצם בתוך גוף גשמי, גרמו לכך שרק המטרה הסופית – אותו אידיאל ראשון במעלה – שומרת על יופייה ועל המתיקות שלה. לעומת זאת, האמצעים והדרכים הנושאים את המטרה הזו, למרות שהם הכרחיים לחלוטין כדי שהיא תתממש, הפכו לגסים, אפורים ואיבדו את טעמם וחינם. זהו "חטא הארץ" המפורסם, שבגללו האדמה קוללה בזמנה יחד עם האדם שחטא. אך מכיוון שכל קלקול וחיסרון בעולם עתיד לעבור תיקון, אנו בטוחים לחלוטין שיגיעו ימים שבהם העולם יחזור למצבו המקורי והמושלם. בימים ההם, טעם הדרך יחזור להיות כטעם המטרה, מפני שהארץ תתקן את חטאה, ואורח החיים המעשי והשגרתי לא יחסום ולא יסתיר עוד את העונג של האור הרוחני, המתקדם ויוצא אל הפועל בעזרת אותם אמצעים ראויים המחזיקים ומגשימים אותו.

שנזכה לתקן את המעוות.