העם עושה את המנהיג, המנהיג עושה את העם

אם הטקסט מופיע אצלכם באופן מקוטע, ניתן לקרוא אותו במלואו בשני האתרים לבחירתכם

https://www.facebook.com/?locale=he_IL

https://www.semalim.com/blog

חקת תשפו

רפאל רוזנר

העם עושה את המנהיג, המנהיג עושה את העם

בפרשת חקת מסופר על סיחון מלך העם האמורי. סיחון היה אחד משני מלכי האמורי בעבר הירדן, לצד עוג מלך הבשן. משה ביקש מסיחון לעבור דרך ארצו כדי להגיע לארץ המובטחת כמו שכתוב בפרשה:

(ספר במדבר פרק כא כא) "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר:(כב) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ:"

כוונתו של משה הייתה מופנית לשלום כמו שנאמר בספר דברים:

(ספר דברים פרק ב כו): "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר:"

אולם סיחון לא נתן לבני ישראל לעבור דרך ארצו. בני ישראל נלחמו בסיחון שהובס במלחמה. המדרש מתמקד בניסוח הפסוקים שבהם מדובר על שליחה כמו שכתוב:

(במדבר רבה חקת יט כח): " 'וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל', כָּל דִּבְרֵי תוֹרָה צְרִיכִין זֶה לָזֶה, שֶׁמָּא זֶה נוֹעֵל וְזֶה פּוֹתֵחַ"

כלומר המילים "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל" (מספר במדבר) מלמדות שכל חלקי התורה משלימים ותלויים זה בזה, שכן מקום אחד בטקסט עשוי להיראות סגור ובלתי מובן, ואילו מקום אחר פותח ומסביר אותו. מפרט המדרש בהמשך:

(במדבר רבה חקת יט כח): "וְכָאן נֶאֱמַר וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל וּבְמָקוֹם אַחֵר תָּלָה שְׁלִיחוּת בְּמשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ב, כו): "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת". וּכְתִיב (שופטים יא, יז): "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם". וּכְתִיב (במדבר כ, יד יז): "וַיִּשְׁלַח משֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ, נַעְבְּרָה"."

המדרש מראה שפסוקים אלה משלימים זה את זה משום שבאחד כתוב שישראל שלחו, בשני שמשה שלח, ובשלישי שמשה שלח בשם ישראל – כדי ללמד שמעשה המנהיג ומעשה העם הם דבר אחד בלתי נפרד. מוסיף המדרש:

(במדבר רבה חקת יט כח): "הַכְּתוּבִים הָאֵלּוּ צְרִיכִין זֶה לָזֶה, שֶׁמּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵן משֶׁה".

הכתובים הללו "צריכין זה לזה" – אסור לקרוא אותם בנפרד. אם נקרא רק על משה, נחשוב שהוא פועל במנותק מעמו; אם נקרא רק על ישראל, נשמיט את חשיבות המנהיג. רק השילוב ביניהם מגלה את האמת העמוקה "שֶׁמּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵן משֶׁה". המנהיג והעם מגדירים זה את זה. מסיים המדרש במילים:

)במדבר רבה חקת יט כח): "לְלַמֶּדְךָ שֶׁרֹאשׁ הַדּוֹר כָּל הַדּוֹר".

כשם שהראש (משה) מנווט ומפעיל את הגוף (העם) כולו, כך מנהיג הדור מרומם או מפיל את הדור כולו במעשיו. הם יחידה אורגנית אחת. פילוסופים רבים נגעו באינטראקציה בין המנהיג לעם. לפי שפינוזה למשל כוחו של המנהיג אינו קיים בפני עצמו, אלא הוא שקלול של כוחם של כלל האזרחים המצייתים לו. אם המנהיג פועל בצורה שמחלישה את העם, או גורמת להמון להתאחד נגדו, הוא מאבד באופן אוטומטי ומיידי את זכותו הטבעית לשלוט. האינטראקציה היא תלותית לחלוטין: המנהיג תלוי ברצונו של העם לציית. נאמר במסכת סנהדרין:

(מסכת סנהדרין דף צז עמוד א) "דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ – נְעָרִים יַלְבִּינוּ פְּנֵי זְקֵנִים, וּזְקֵנִים יַעַמְדוּ לִפְנֵי נְעָרִים, וּבַת קָמָה בְּאִמָּהּ, וְכַלָּה בַּחֲמוֹתָהּ, וּפְנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי כֶלֶב, וְאֵין הַבֵּן מִתְבַּיֵּישׁ מֵאָבִיו".

המדרש מתאר את הירידה המוסרית והיפוך הערכים הקיצוני שיתרחשו בדור שלפני הגעת המשיח, המתבטאים באובדן גמור של כבוד המבוגרים וההורים, חוצפה משפחתית וחוסר בושה כללי.

ורמב"ם מפרש:

(רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק ג הלכה ו) "שֶׁלִּבּוֹ (של המנהיג) הוּא לֵב כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל לְפִיכָךְ דִּבְּקוֹ הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה יֶתֶר מִשְּׁאָר הָעָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יט) "כָּל יְמֵי חַיָּיו":"

עבור הרמב"ם, הראש או הלב אינם נפרדים מהגוף, אלא הם האיבר שמזרים את החיוניות, החוק והסדר המבני לכל שאר האיברים. אם המנהיג פגום, המערכת כולה חולה, העם חולה, המדינה חולה. הרב אלחנן בונם ווסרמן, מנהיג והוגה חרדי בין שתי מלחמות העולם, כתב בספרו:

(עקבתא דמשיחא עמוד 29) "דרכו של כלב להתקדם ולרוץ לפני בעליו; לכאורה נדמה, כאילו הכלב הולך לו כאוות נפשו והאדון נגרר אחריו ומכבד את רצון כלבו. אך האמת היא, כי נהפוך הוא: בעל הבית הולך אל אשר ירצה והכלב רץ לפניו ונשמע לפקודתו. אם יסוב בעל הבית על עקבותיו, מיד הכלב מסתובב אף הוא ומתקדם לפני אדונו באותו כוון. בשנים כתיקונן, עת היהודים נשמעו להוראות התורה, הורו "פני הדור" את הדרך, הם קבעו לאן ללכת והדור צעד בעקבותיהם. בעקבתא דמשיחא ידוכא שלטון התורה, הדור יבחר את הדרך כראות עיניו ו"פני הדור" ירוצו בדרך זו לפני ההמון ככלב לפני אדון (בשם הגאון ר' ישראל סלנטר ז''ל)."

כלומר, המשל מתאר כיצד בעקבתא דמשיחא (מארמית: עקבות המשיח - הוא מושג מהמקורות היהודיים המתאר את תקופת המעבר הקשה והמאתגרת ביותר רגע לפני בוא הגאולה(. המנהיגים ("פני הדור") מאבדים את עצמאותם ורק נראים כמובילים, בעוד שבפועל הם נגררים אחרי רצון ההמון ומשרתים אותו, בדיוק כמו כלב שרץ לפני אדונו אך למעשה כפוף לחלוטין לכיוון שבו האדון בוחר ללכת.

הלקח העולה מן המקורות ברור: חוסנו של דור אינו נמדד רק באיכות מנהיגיו, אלא בטיב הקשר שבין הציבור לראשו. כאשר העם מחפש דרך ערכית, מנהיגיו ישקפו את הלב החי והמנווט של האומה; אך כשההמון מאבד את מצפנו, גם "פני הדור" ייראו כפני כלב הרץ לפני אדונו. האמת העמוקה של "משה הוא ישראל וישראל הן משה" נותרת בעינה: המנהיג והעם הם השתקפות זה של זה, ורק מתוך אחריות הדדית ושאיפה משותפת לערכים עליונים, יוכל הגוף כולו לצעוד בבטחה אל עבר יעדו. נמצאנו למדים כי מערכת היחסים בין המנהיג לעמו אינה פוליטיקה גרידא, אלא מערכת ביולוגית ורוחנית של איברים השלובים זה בזה. בין התיאור המרומם בפרשת חוקת – שבה "ראש הדור הוא כל הדור" ומשה רבינו פועל בהרמוניה מוחלטת עם עמו – לבין תמונת המצב הכאוטית של עקבתא דמשיחא, עובר קו גבול דק. זהו קו הגבול שבין מנהיגות של "לב" לבין מנהיגות של "כלב". מנהיגות אמיתית, כפי שעיצב הרמב"ם, נדרשת להזרים חוק, סדר ותוכן מוסרי אל הגוף כולו, ולא רק לרוץ לפניו כדי לרצות את גחמותיו. בימים שבהם קל כל כך ללכת לאיבוד בתוך רעשי הרקע של ההמון, המקורות מזכירים לנו את השאיפה הנצחית: לחזור למנהיגות בעלת חזון, שאינה נגררת אחר הדור, אלא מרוממת אותו.

"לית דין ולית דיין, קנאין פוגעין בו"

שבת שלום