המנהיג כעבד: על שררה, צניעות ומה שביניהן

ספר במדבר פרק א

(א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:

בפסוק הראשון של פרשת במדבר נאמר שהבורא דיבר עם משה באוהל מועד  בשנה השנייה של יציאת מצרים. שואל המדרש איפה בורא העולם התגלה למשה לפני הקמת אוהל מועד ועונה: (מדרש רבה במדבר א ג) "דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, עַד שֶׁלֹא עָמַד אֹהֶל מוֹעֵד דִּבֶּר עִמּוֹ בַּסְּנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ד): וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וְאַחַר כָּךְ (שמות יב, א): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. וְדִבֵּר עִמּוֹ בְּמִדְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, יט): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן. וְדִבֵּר עִמּוֹ בְּסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר א, א): וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר". לפי המדרש, המשפט בא להדגיש שלפני הקמת המשכן, הדיבור האלוהי לא היה "מוגדר" במקום אחד קבוע ומקודש, אלא התרחש במקומות ארעיים וצנועים כמו הסנה, בארץ מצרים, במדין ובהר סיני. ורק עם הקמת אוהל מועד, הדיבור "נכנס" לתוך מרחב מוגדר ומקודש שיועד לכך. המדרש מסכם עניין זה במילים: "וְכֵיוָן שֶׁעָמַד אֹהֶל מוֹעֵד אָמַר יָפָה הִיא הַצְּנִיעוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו, ח): וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ, הֲרֵי הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד". עם הקמת אוהל מועד, בורא עולם בחר להעביר את הדיבור עם משה למרחב פנימי ומוצנע, כדי ללמד שעיקר השכינה והקשר הרוחני מתקיימים בדרך של צניעות והסתר ולא בפרהסיה. בתלמוד נאמר על דוד המלך: (מסכת מגילה א יא) "וְדָוִד הוּא הַקָּטָן״ (שמואל א' יז, יד) — הוּא בְּקַטְנוּתוֹ מִתְּחִילָּתוֹ עַד סוֹפוֹ, כְּשֵׁם שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִקְטִין עַצְמוֹ אֵצֶל מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בַּתּוֹרָה, כָּךְ בְּמַלְכוּתוֹ הִקְטִין עַצְמוֹ אֵצֶל מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה". המשפט מלמד שגדולתו של דוד המלך נבעה ממידת הענווה העקבית שלו, שכן גם כשעלה למלוכה המשיך להכפיף את עצמו ולהתבטל בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובתורה, בדיוק כפי שנהג בצעירותו. במסכת סוטה (ה א) כתוב: "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי וְלֹא גָּבַהּ הַר סִינַי לְמַעְלָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי. וְהִנִּיחַ כׇּל אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בַּסְּנֶה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁירָה. כְּתִיב הָכָא: ״וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַאֲשֵׁירֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״." הר סיני והסנה אינם במקומות מיוחדים, גם המדבר שבו ניתנה תורה לא ייחודי במיוחד ועליו כתוב: (מדרש תנחומא בובר, במדבר ו ב) "לָמָּה בַּמִּדְבָּר? אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ הֶפְקֵר כַּמִּדְבָּר, אֵינוֹ יָכוֹל לִקְנוֹת אֶת הַתּוֹרָה; לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינָי " כדי לזכות בתורה על האדם לוותר על גאוותו ועל תחושת הבעלות העצמית שלו, ולהפוך את תודעתו לפתוחה וזמינה לכל ("הפקר") מתוך ענווה מוחלטת. במסכת סוטה (ה א) נאמר על אנשים שלא צניעותיים:"אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁירָה. כְּתִיב הָכָא: ״וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַאֲשֵׁירֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״. רבי אלעזר מדמה את בעל הגאווה לעבודת אלילים (אשרה), וקובע כי מי שמתנשא מעל אחרים, מבטל את נוכחות האל, ולכן יש לגדוע את גאוותו ולהשפילו באותו אופן שבו מצווה התורה לכרות ולהשמיד את האילנות ששימשו לפולחן זר. לעיתים חוסר צניעות או גסות רוח מהוות הפרעה גדולה כשמדובר בבעל שררה, אדם עשיר או מנהיג פוליטי. ענווה מנהיגותית היא תופעה די נדירה בעולם. ההבנה שהסמכות אינה שייכת לאדם עצמו, אלא היא פיקדון שניתן לו כדי לשרת את הכלל. משה נחשב לאדם צניעותי ביותר , עליו נאמר: (במדבר יב, ג). "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". רש"י וחכמים אחרים מפרשים שמשה היה "שפל וסבלן", אני רוצה להציע פירוש אחר. משה היה מנהיג של שלושה מיליון אנשים במדבר, הוא הוביל אותם במשך ארבעים שנה. בני ישראל לא היו צייתנים, נאמר על עם ישראל "עם קשה עורף הוא". אז משה לא היה שפל, הוא היה אדם אסרטיבי שידע איך להנהיג את עמו. כשנאמר עליו שהיה "עניו" זה אומר שידע בדיוק את מקומו, לא יותר מדי ולא פחות מדי. הוא לא התפאר מהקרבה לבורא הוא נתן לכהנים לנהל את העבודה במשכן, הוא ידע להעביר את השלטון ליהושע כהגיע זמנו לפרוש – זאת הצניעות האמיתית. למרות התגלות הבורא לאברהם הוא היה מודע שהוא (בראשית יח כז) "עפר ואפר". התורה הציבה הגבלות ייחודיות על המלך, שמטרתן למנוע ממנו להתנשא מעל עמו. המצווה המרכזית היא כתיבת ספר תורה שילווה אותו לכל מקום.במסכת הוריות נאמר (י א) "כִּמְדוּמִּין אַתֶּם שֶׁשְּׂרָרָה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם? עַבְדוּת אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה״ (מלכים א יב, ז). כלומר אתם טועים אם נדמה לכם שאני מעניק לכם שלטון וכוח; אני מטיל עליכם שירות ומחויבות לציבור. המנהיג קיים כדי להיטיב עם הציבור, לשרת אותו ולא את עצמו.