top of page
חיפוש

דתן ואבירם: מהאופוזיציה הנצחית ועד המרד במדבר

  • 11 ביוני
  • זמן קריאה 5 דקות

קרח תשפו

רפאל רוזנר

דתן ואבירם: מהאופוזיציה הנצחית ועד המרד במדבר

בפרשת קרח מסופר על ניסיונו של משה לפייס את דתן ואבירם, שותפיו של קרח למרד, כפי שנאמר:

 

(ספר במדבר פרק טז יב)

"וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה"

 

על כך מגיב המדרש:

(מדרש רבה, קרח יח י) "וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם (במדבר טז, יב), אַף הֵם עָמְדוּ בְּרִשְׁעָן וְלֹא נִזְקְקוּ לַהֲשִׁיבו (גם הם דבקו ברשעותם ולא היה טעם להשיב להם.)ֹ. (במדבר טז, יב): 'וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה', הִכְשִׁילָם פִּיהֶם לָרְשָׁעִים, וּבְרִית כְּרוּתָה לַשְֹּׂפָתַיִם, שֶׁמֵּתוּ וְיָרְדוּ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה" (פיהם של הרשעים הפיל אותם במלכודת, שכן קיים קשר בלתי נמנע בין מילותיהם לתוצאותיהן, שמתו וירדו לשאול התחתית, לאחר שירדו חיים לשאול (עולם המתים).

 

משה רצה לפייס את דתן ואבירם שהיו שותפים למרד קרח כפי שכתוב:

(ספר במדבר פרק טז א) "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן"

אומר המדרש " עָמְדוּ בְּרִשְׁעָן " וסירבו להתפייס. דתן ואבירם היו אנשים חשובים בין בני ישראל כי נקראו:

(ספר במדבר פרק כו ט) "וְדָתָן וַאֲבִירָם קְרִואֵי {קְרִיאֵי} הָעֵדָה".

 

בפירושו לבמדבר טז א' מסביר רבי אברהם אבן עזרא את המניע למחלוקת של דתן ואבירם: הם לא דרשו את המעמד של קרח בשבט לוי, אלא כיוון שהוסרה הבכורה מראובן וניתנה ליוסף, חשדו במשה שקירב את יהושע שהיה מבני אפרים (צאצא של יוסף). דתן ואבירם הם דמויות מפתח בסיפור המקראי של יציאת מצרים והמדבר, ומייצגים במסורת היהודית את ה"אופוזיציה" הנצחית למשה רבנו. הם מוזכרים בספר במדבר כבני אליאב משבט ראובן, אך חז"ל מזהים אותם כמי שליוו את משה לאורך כל דרכו:

(מדרש רבה, במדבר א כט) "'וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים' (שמות ב יג), זֶה דָּתָן וַאֲבִירָם, קְרָאָם נִצִּים עַל שֵׁם סוֹפָם, הֵם הֵם שֶׁאָמְרוּ דָּבָר זֶה" (משה ראה את האיש המצרי מכה את העברי, והוא קם והכה את המצרי להרוג אותו. למחרת, ביום השני כשמשה מתכונןן לברוח בגלל הרצח של המצרי, הוא פוגש שני אנשים עבריים שנאבקים זה בזה. מדובר לפי חז"ל בדתן ואבירם.)

 

לאחר מכן נאמר במדרש:

(מדרש רבה, שמות ה כ) "לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם, בָּא משֶׁה מִמִּדְיָן וְאַהֲרֹן מִמִּצְרָיִם, וַיִּפְגְּעוּ בָּהֶן שׁוֹטְרֵי יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיוּ יוֹצְאִין מִלִּפְנֵי פַּרְעֹה... מַהוּ נִצָּבִים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּתָן וַאֲבִירָם הָיוּ עִמָּהֶן, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן (במדבר טז, כז): וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים, הִתְחִילוּ מְחָרְפִין וּמְגַדְּפִין כְּלַפֵּי משֶׁה וְאַהֲרֹן" 

 

לפי המדרש, הם היו בין הנוגשים ששמרו על העברים והלשינו על משה לפני פרעה:

(שמות רבה ה לא) "'וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה', שֶׁעָמְדוּ דָּתָן וַאֲבִירָם וְהִלְשִׁינוּ עָלָיו. וַיְבַקֵּשׁ (פרעה) לַהֲרֹג אֶת משֶׁה".

 

לפי המדרש הם היו מתלוננים על עזיבתם את מצרים (שמות רבה ה כא), לא התנהגו לפי הוראות משה לגבי המן (שמות רבה א כט), והיו נוכחים בחטא המרגלים. המדרש מסכם את הסתכלות חז"ל על דתן ואבירם במדרש תנא דבי אליהו (חיבור מדרשי שנכתב בימי התלמוד או לאחר מכן במאה התשיעית או העשירית):

(תנא דבי אליהו רבא יח) "אַתָּה אוֹמֵר אֵצֶל רְשָׁעִים, כְּמוֹ דָּתָן וַאֲבִירָם הָרְשָׁעִים, שֶׁנִּתְכַּוֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן לַעֲשׂוֹת מְרִיבָה עִם חֲבֵרֵיהֶם, וְיֵשׁ בָּהֶם מֵאָה מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל גֶּזֶל, וּמֵאָה שֶׁל עֲרָיוֹת, וּמֵאָה שֶׁל שְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי י"ח): 'לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד' וְגוֹ'. מִפְּנֵי שֶׁמְּסַפְּרִין לָשׁוֹן הָרָע בָּאָרֶץ וְעָלָה כְּנֶגֶד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים ע"ג): 'שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תְּהַלֵּךְ בָּאָרֶץ'. מִפְּנֵי מָה? מִפְּנֵי שֶׁמַּזְכִּירִין בָּהּ וְעוֹבְרִין עָלֶיהָ." כלומר אתה מייחס לרשעים, כמו דתם ואבירם הרשעים, שכל אחד ואחד מהם מתכוון לעשות מריבה עם חבריו, ויש להם מאה מחשבות של גניבה, ומאה מחשבות של רמאות, ומאה מחשבות של שפיכות דמים, כמו שנאמר (משלי י"ח): "לתאות יבקש נפרד" וכולי'...בגלל שמספרים לשון הרע בארץ ומרמים, זה מתנגד לכסא הכבוד, כמו שנאמר (תהילים ע"ג): 'שתו בשמיים פיהם ולשונם תהלך בארץ'.

ועוד נאמר עליהם שם (תנא דבי אליהו):

"אֲנָשִׁים הָאָמוּר כָּאן, דָּתָן וַאֲבִירָם. מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל מַה שֶּׁאַתָּה יָכוֹל לִתְלוֹת בִּרְשָׁעִים, תִּלְהוּ עֲלֵיהֶם"

 

מעניין לראות שמפרשים מסוימים העריכו במדה מסוימת את דתן ואבירם. הרא"ש מעניק לדתן ואבירם נקודת זכות:

(הרא"ש על התורה, שמות י י) "יֵשׁ לִשְׁאוֹל: מַאי שְׁנָא (מה שונה) שֶׁמֵּתוּ כָּל הָרְשָׁעִים בְּתוֹךְ שְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה, וְדָתָן וַאֲבִירָם לֹא מֵתוּ, שֶׁהָיוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים? יֵשׁ לוֹמַר: אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ רְשָׁעִים, לֹא נִתְיָאֲשׁוּ מִן הַגְּאוּלָה".

 

ועוד במהדורות הרא"ש הקדמה לסנהדרין, או כפי שמובא גם ב"שערי תשובה" לרבנו יונה, שער ג', סימן נ"ו) 

"ומה שמצינו שדתן ואבירם ועדתם נבלעו בארץ חיים, ואף על פי שהיו גדולי הדור ונשיאי עדה, ללמדנו כי אין הקב"ה נושא פני אדם... ומשום מעלתן וגדולתן – לכך נפרעו מהם ביותר, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ואם נכשל מחייבים אותו יותר, על דרך שנאמר 'אל יקהל כבודי בקהלם'." העובדה שדתן ואבירם ועדתם נבלעו חיים באדמה, למרות שהיו מגדולי הדור ומנהיגי העדה, מלמדת אותנו שהקב"ה אינו נושא פנים לאיש. יתרה מכך – דווקא בגלל מעלתם וגדולתם, הדין איתם היה חמור יותר; שכן ככל שאדם גדול יותר, כך יצרו גדול יותר, ואם הוא נכשל – תובעים ממנו דין מחמיר יותר, כפי שנאמר: 'בסודם אל תבא נפשי, בקהלם אל יחד כבדי'.

 

במילים אחרות – יש להם 'זכות' בעצם היותם אנשי שם וגדולים, וזה מה שהחמיר את עונשם.

 

רבי יצחק מאיר אלתר, בעל "חידושי הרי"ם" כתב בספרו "רמתיים צופים" (פרשת קורח  ד"ה "קריאי מועד אנשי שם":):

"ולא נאמר 'אנשי שם' אלא בדתן ואבירם והיו מן האנשים הגדולים שבישראל... ומה שמצינו שהיו בעלי מדות וכח נפשי כביר, דאלו היה כח זה שהם עומדים כנגד משה, היה באיש כשר – היה כח גדול לעבודת השם, אלא שנפל ביד היצר והוציאו לכף חובה... ונמצא שסוף סוף כח גדול היה להם, ואילו יכלו להפנותו אל הטוב היו מן הגדולים.""לא סתם נאמר עליהם 'אנשי שם', אלא מדובר בדתן ואבירם, שהיו מן האנשים החשובים והבולטים בישראל. אנו רואים שהיו להם מידות וכוחות נפש חזקים מאוד. הרי אותו כוח שבאמצעותו התנגדו למשה—אילו היה נמצא באדם ראוי—יכול היה להפוך לכוח אדיר בעבודת ה'. אלא שכוח זה נפל ליד היצר הרע והוביל אותם לכיוון שלילי. יוצא שלמעשה היה להם כוח גדול מאוד, ואם היו מצליחים להפנות אותו לטוב—היו נמנים עם גדולי ישראל.

מוסיף  רבי יצחק מאיר אלתר בעל חידושי הרי"ם בספרו "רמתיים צופים":

"הגם שאמרו חז"ל שהם היו דתן ואבירם, חלילה שהיו רשעים, שהרי היו במתן תורה ואמרו נעשה ונשמע, אף שהיה להם חוצפה נגד משה רבינו ע"ה ולא נראה בעיניהם הנהגת מרע"ה אלא בדרך אחר". גם כשחז"ל אמרו שהם היו דתן ואבירם, אין לומר שהם היו רשעים, חלילה. הרי הם היו במתן תורה ואמרו 'נעשה ונשמע'. אף שיש להם חוצפה כלפי משה רבינו זכרונו לברכה, לא הייתה להם כוונה לראות את הנהגת משה בדרך רעה אלא בדרך שונה.

 

הרבי מליובאוויטש מצביע על כך שהיו להם גם תכונות חיוביות – הם היו בעלי מסירות לעם ישראל. הם התווכחו עם פרעה ודרשו שיקל מעליהם את העבודה בפרך. גם במחלוקתם עם משה, הם עשו זאת (לשיטתם) מתוך דאגה לגורל העם שלא ימות במדבר. ישנם רעיונות המציעים כי עצם העובדה ששמם נזכר בתורה מחדש לאחר מותם, ובשל תובנות שונות על "הרהור תשובה" שלהם רגע לפני בליעתם, יש להם מקום משמעותי במחשבה החסידית על היכולת של כל יהודי לחזור בתשובה, גם במצבי קיצון. אבל לפי עמדת חז"ל הם היו רשעים גמורים:

(מסכת מגילה יא א) "דָּתָן וַאֲבִירָם — הֵן בְּרִשְׁעָן מִתְּחִילָּתָן וְעַד סוֹפָן".

 

הפסיכולוגיה מעריכה שאנשים נוטים לפשט מציאות לקטגוריות "טובים/רעים" כדי להבין את העולם. דתן ואבירם הם הארכיטיפ המובהק ביותר בספרות חז"ל והמחשבה היהודית למושג ה"מחלוקת" ולהתנגדות להנהגה. הם אינם דמויות שטוחות, אלא סמל המייצג תהליכי נפש וחברה שליליים. בפסוק הבא, דתן ואבירם משתמשים בביטוי האירוני והמניפולטיבי כלפי מצרים:

(ספר במדבר פרק טז יג) "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר:"

והם ממשיכים:

(ספר במדבר פרק טז יד) "אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה" מבחינתם מצרים היא ארץ זבת חלב ודבש.

 

דתן ואבירם מנוכרים מעם ישראל. הם רואים את כל החוויות והניסים של יציאת מצרים באופן שונה מהעם ורוצים לחזור למצרים. כל ההיסטוריה היהודית מלווה ביהודים השונאים את עצמם ואת העם היהודי ("שנאת עצמית של מיעוט" - Self-hatred of a minority). אנשים כמו ניקולה דונין (Nicolas Donin) - המאה ה-13, יהודי מצרפת שהמיר את דתו לנצרות והוביל קמפיין נגד התלמוד; יוהנס פפפרקורן (Johannes Pfefferkorn) - המאה ה-15/16, יהודי מגרמניה שהמיר את דתו ב-1504 ויצא למסע צלב ספרותי נגד התלמוד והספרות הרבנית; ואפשר להצביע על אין ספור יהודים מסוג זה עד ימינו כמו נורמן פינקלשטיין (Norman Finkelstein) או נועם חומסקי (Noam Chomsky) ואחרים רבים. קשה להבין את הסיבה לכך אבל זאת עובדה ועלינו להתמודד עם אנשים כאלה.

 

שבת שלום

 
 
 

פוסטים אחרונים

הצג הכול

תגובות


bottom of page