בין "עמך" ל"עמי": שותפים או מודרים?

השנה קוראים את פרשת נשא למחרת של חג השבועות המנציח את קבלת התורה במדבר. בעקבות מתן תורה קיימת שאלה קשה ומסובכת כלפי ה"ערב הרב" שיצאו ממצרים עם בני ישראל: האם הם היו שותפים למתן תורה?

לפני שנדון על כך, נגדיר מהו "ערב רב". המושג "ערב רב" ביהדות הוא מושג מורכב ורב-רבדים שהתפתח לאורך הדורות. ראשיתו בתיאור היסטורי-מקראי של קבוצת נוכרים שהצטרפה לבני ישראל ביציאת מצרים, ובהמשך, במדרש ובספרות הקבלה (במיוחד בספר הזוהר), הוא הפך לארכיטיפ רוחני, פסיכולוגי וחברתי עמוק.

בפשט המקרא, ה"ערב הרב" (מלשון תערובת) היו בני עמים שונים – ככל הנראה מצרים או שבטים נודדים אחרים – שחיו במצרים והחליטו לקשור את גורלם בגורל בני ישראל בעת היציאה לחירות, לאחר שראו את המכות שהונחתו על מצרים. כך נאמר בתורה: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה... וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" (שמות י"ב, לז-לח).

הצטרפות הערב רב לישראל הביאה חכמים רבים לציין אתת נטייתם של הגויים לחטוא ואת אי-יכולתם להשתלב באמת במעמד הר סיני ובברית התורה.

הם מכונים גם בשם גנאי "אספסוף" (המתאר המון אדם פרוע, מוסת, חסר סדר ונטול רסן מוסרי או חוקי), והתורה מייחסת להם את הובלת התלונות והתשוקה לחזור למצרים: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (במדבר י"א, ד).

בעקבות פרשת עגל הזהב, בורא העולם מאשים את משה שגייר את הגויים האלה וצירף אותם לעם ישראל, וכך נאמר בתורה בספר שמות (פרק לב ז): "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ובא המדרש (שמות רבה מב ז) ומפרש:

"לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, הָעָם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָא עַמְּךָ, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם מִנַּיִן הֵם עַמִּי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַמְּךָ הֵם, שֶׁעַד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם אָמַרְתִּי לְךָ (שמות ז, ד): וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי, אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁלֹא לְעָרֵב בָּה עֵרֶב רָב, אַתָּה שֶׁהָיִיתָ עָנָו וְכָשֵׁר אָמַרְתָּ לִי לְעוֹלָם מְקַבְּלִים הַשָּׁבִים, וַאֲנִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַה הֵם עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת, אָמַרְתִּי לְךָ, לָאו, וְעָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ, וְהֵם הֵם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהֵם עָשׂוּ אוֹתוֹ וְגָרְמוּ לְעַמִּי לַחֲטֹא".

לפי מדרש זה, בורא העולם דיבר עם משה ואמר לו: "לך, רד מגב ההר, כי העם שלך, שהעלית מארץ מצרים, השחית את דרכיו". על כך מוסיף המדרש ומסביר כי לא נכתב בפסוק "כי שחת העם", אלא "כי שחת עמך". משה פנה אל הריבון ושאל: "מניין הם פתאום העם שלי?", והקדוש ברוך הוא השיב לו: "הם אכן העם שלך. הרי כל עוד הם היו במצרים, אמרתי לך במפורש 'והוצאתי את צבאותיי, את עמי', וביקשתי ממך שלא לערב בהם את הערב הרב. אבל אתה, מתוך ענוותך וטוב לבך, אמרת לי שדלתם של השבים בתשובה צריכה להיות תמיד פתוחה ושיש לקבל אותם. אני אמנם ידעתי היטב מה הם עתידים לעשות, ואמרתי לך שלא כדאי לעשות זאת, אך בסופו של דבר נעניתי לבקשתך ועשיתי כרצונך. והנה, אותם אנשים ממש הם אלו שיצרו את עגל הזהב; הם היו רגילים בעבודת כוכבים ומזלות, והם אלו שעשו את העגל וגרמו גם לעם שלי לחטוא אחריהם".

גם הזוהר מזכיר את התנגדות הבורא להצטרפות של הגויים לעם ישראל (זוהר חלק ב קצא א בתרגום לעברית):

"אֶלָּא עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם - עַם אֶחָד הָיָה וְלָשׁוֹן אַחַת, אֲבָל כָּל מְכַשְּׁפֵי מִצְרַיִם וְכָל חַרְטֻמֵּיהֶם הָיוּ אֵלֶּה, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (שמות ז) וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם. שֶׁרָצוּ לַעֲמֹד כְּנֶגֶד נִפְלְאוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בְּמִצְרַיִם, חָזְרוּ לְמֹשֶׁה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אַל תְּקַבֵּל אוֹתָם. אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹן הָעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ גְבוּרָתְךְ הֵם רוֹצִים לְהִתְגַּיֵּר. יִירְאוּ גְבוּרָתְךְ בְּכָל יוֹם, וְיֵדְעוּ שֶׁאֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדֶיךְ. וְקִבֵּל אוֹתָם מֹשֶׁה.]‏

‏

לכאורה משה לא היה צריך לשתף את הערב הרב עם ישראל. חכמים רבים כמו רבי יהודה הלוי או דון רבי יצחק אברבנאל הסתייגו מנוכחותם של הגויים מול הר סיני.

הגמרא דנה בשאלת הגרים בעת ההתגלות האלוקית בהר סיני ובמסכת שבת (קמו א) נאמר:

"מִפְּנֵי מָה גּוֹיִם מְזוֹהָמִין? — שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּא נָחָשׁ על חַוָּה הֵטִיל בָּהּ זוּהֲמָא, יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי — פָּסְקָה זוּהֲמָתָן, גּוֹיִם שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי — לֹא פָּסְקָה זוּהֲמָתָן".

זאת אומרת, מדוע הגויים נותרו מזוהמים מבחינה רוחנית? משום שהם לא עמדו במעמד הר סיני – שכן כשהנחש פיתה את חווה הוא החדיר בה טומאה, וכשעם ישראל עמדו על הר סיני הטומאה הזו פסקה מהם, בעוד שאצל הגויים שלא היו שם היא לא פסקה,.כך טוען התלמוד.

בהתאם לקו זה, הזוהר טוען שהערב רב לא השתתפו בדרגה רוחנית של בני ישראל במתן תורה, וכך נאמר בזוהר בראשית כט א (בתרגום לעברית):

"וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלהִים וְגו'" (בראשית כ, ח) – כאשר התקרבו להר סיני. זהו שכתוב: "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וְגו'" (דברים ד, לג), והערב רב מתו. והם היו אלו שאמרו למשה: "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ, טו).

כלומר, הערב רב התקשה לקבל את התורה, ולפי הזוהר רק חלק מהם היו מסוגלים לשאת את ההתגלות האלוקית.

לעומת הגישה השוללת את נוכחותם של גויים במתן תורה, קיימת מסורת רחבה הרואה בחיוב את הצטרפותם של הערב רב כחלק מתהליך הגיור והרחבת מעגל התורה לכלל האנושות.

מכיוון שקבוצה זו הלכה עם בני ישראל במדבר, הם נכחו פיזית למרגלות הר סיני בעת מתן תורה. באופן שונה מההסתייגויות, נאמר במדרש בשמות רבה (יח י):

"אָמַר הָאֱלֹהִים כָּל מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת בְּנִי יָבֹא וְיִשְׂמַח עִם בְּנִי. הַכְּשֵׁרִים שֶׁבַּמִּצְרִים (גרים) בָּאוּ וְעָשׂוּ פֶּסַח עִם יִשְׂרָאֵל וְעָלוּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם".

כנראה לפי מדרש רבה חלק מהערב רב התגייר כי אכלו את קרבן הפסח עם ישראל (רק יהודי יכול לאכול את הקרבן).

יתרה מכך, מיד בהמשך הסוגייה במסכת שבת קמו א, רב אחא שאל את רב אשי מה דינם של הגרים:

"אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: גֵּרִים מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לָא הֲווֹ, מַזָּלַיְיהוּ הֲווֹ. דִּכְתִיב: ״אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה וְגוֹ׳״".

ענה לו שאף על פי שהם עצמם לא היו שם פיזית, הנשמה והמזל שלהם נכחו במעמד, כפי שכתוב בתורה שהברית נכרתה גם עם מי שאינו נוכח שם באותו היום. מול גישה זו בספר דברים (כט יג-יד) נאמר: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם", כל הפסוקים האלה מפרש התלמוד במסכת שבועות (לט א):

״וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם וְגו״. ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה״ – אֵין לִי אֶלָא אוֹתָן הּוֹמְדִין עַל הַר סִינַי; דּוֹרֹת הַבָּאִים וְגֵרִים הָעֲתִידִין לְהִתְגַּיֵּיר – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ״. וְאֵין לִי אֶלָא מִצְוָה שֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶם מֵהַר סִינַי". כלומר הברית שנכרתה בהר סיני אינה תקפה רק לדור שעמד שם פיזית, אלא מחייבת באופן נצחי גם את כל הדורות הבאים ואת הגרים שעתידים להצטרף לעם ישראל.

על פי תורת הסוד, נשמות הגרים לדורותיהם היו נוכחות באופן רוחני לחלוטין במעמד הר סיני וספגו את האור של מתן תורה. המשיכה הספציפית של אדם מן האומות ליהדות והרצון להתגייר אינם נתפסים כיצירת קשר חדש, אלא כ"התעוררות" של אותה חוויה קדמונית בהר סיני. הנשמה "נזכרת" בברית שכרתה שם, וזהו המניע הפסיכולוגי-רוחני לתהליך הגיור.

המכילתא דרבי ישמעאל יתרו – (מס' דבחדש יתרו פרשה א) שהיא מדרש ישן ביותר, מוסיפה:

"'ויחנו במדבר' – נתנה תורה דימוס פרהסייא [בציבור ובפומבי] במקום הפקר. שאילו נתנה בארץ ישראל, היו אומרים לאומות העולם אין להם חלק בה. לפיכך ניתנה במדבר דימוס פרהסייא במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל".

כלומר, המילים "ויחנו במדבר" מלמדות שהתורה ניתנה באופן ציבורי ובגלוי במקום ששייך לכולם או לאף אחד, שכן אילו ניתנה בארץ ישראל, היו אומרים אומות העולם שאין להן חלק בה; לפיכך ניתנה במדבר באופן ציבורי ובגלוי במקום הפקר, שכל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל.

בניגוד מוחלט להסתייגויות של חלק מהחכמים, המדרש בפרשת נשא בבמדבר רבה (נשא ח ב) מצהיר:

" אִישׁ אוֹ אִשָּׁה וגו', הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים קמו, ח ט): ה' אֹהֵב צַדִּיקִים וגו', כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (משלי ח, יז): אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל א ב, ל): כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד, הֵם אוֹהֲבִים אוֹתִי וְאַף אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָם. וְלָמָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב צַדִּיקִים, שֶׁאֵינָן נַחֲלָה, אֵינָם מִשְׁפָּחָה, אַתְּ מוֹצֵא הַכֹּהֲנִים בֵּית אָב הֵם, הַלְוִיִּם בֵּית אָב הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלה, יט כ): בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת ה', בֵּית הַלֵּוִי בָּרְכוּ אֶת ה', אִם מְבַקֵּשׁ אָדָם לִהְיוֹת כֹּהֵן אֵינוֹ יָכוֹל, לִהְיוֹת לֵוִי אֵינוֹ יָכוֹל, לָמָּה, שֶׁלֹא הָיָה אָבִיו לֹא כֹּהֵן וְלֹא לֵוִי, אֲבָל אִם מְבַקֵּשׁ אָדָם לִהְיוֹת צַדִּיק, אֲפִלּוּ גּוֹי יָכוֹל הוּא, שֶׁאֵינוֹ בֵּית אָב, לְכָךְ הוּא אוֹמֵר (תהלים קלה, כ): יִרְאֵי ה' בָּרְכוּ אֶת ה', בֵּית יִרְאֵי ה' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא יִרְאֵי ה', אֵינָן בֵּית אָב אֶלָּא מֵעַצְמָם נִתְנַדְּבוּ וְאָהֲבוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָם, לְכָךְ נֶאֱמַר, ה' אֹהֵב צַדִּיקִים וגו', הַרְבֵּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אֶת הַגֵּרִים".

פירוש הדבר הוא שהבורא אוהב את הצדיקים. כך אמר הקדוש ברוך הוא בספר משלי: "אני אוהב את מי שאוהב אותי", וכן הוא אוהב את מי שמכבד אותו, כפי שנאמר בספר שמואל: "כי את מי שמכבד אותי – אני אכבד". הצדיקים אוהבים את הבורא, ובתמורה גם הבורא אוהב אותם. ולמה הקדוש ברוך הוא אוהב כל כך את הצדיקים? מכיוון שהצדיקות אינה ירושה משפחתית שעוברת מאב לבן. הרי אצל הכהנים והלוויים המעמד נקבע לפי המשפחה (בית האב) שבה הם נולדו, כפי שנאמר בתהילים: "בית אהרון ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה'". אם אדם רוצה מאוד להיות כהן או לוי – הוא פשוט לא יכול, אלא אם כן אביו היה כהן או לוי. אבל, אם אדם רוצה להיות צדיק – הוא יכול להיות צדיק, ואפילו גוי, עובד כוכבים שמתגייר יכול להיות צדיק! הצדיקות אינה תלויה במשפחה שבה נולדת. לכן נאמר בהמשך הפסוק בתהילים: "יראי ה' ברכו את ה'". שימו לב שלא נאמר שם 'בית יראי ה' (כמו שנאמר על הכהנים והלוויים), אלא פשוט "יראי ה'". זאת משום שהם לא קיבלו את יראת השמים בירושה מאבותיהם, אלא בחרו בכך מעצמם, התנדבו מליבם ואהבו את הקדוש ברוך הוא. מכיוון שהם בחרו בזה בעצמם, הקדוש ברוך הוא אוהב אותם, ולכן נאמר "ה' אוהב צדיקים". ומאותה הסיבה, הקדוש ברוך הוא אוהב מאוד גם את הגֵרִים שהצטרפו לעם ישראל מתוך בחירה חופשית.

המדרש מביא משל כדי להמחיש את הצדיקות של הגר:

"לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ צֹאן, וְהָיְתָה יוֹצֵאת בַּשָּׂדֶה וְנִכְנֶסֶת בָּעֶרֶב, כֵּן בְּכָל יוֹם, פַּעַם אֶחָד נִכְנַס צְבִי אֶחָד עִם הַצֹּאן הָלַךְ לוֹ אֵצֶל הָעִזִּים הָיָה רוֹעֶה עִמָּהֶם, נִכְנְסָה הַצֹּאן לַדִּיר, נִכְנַס עִמָּהֶם, יָצָאת לִרְעוֹת יָצָא עִמָּהֶם, אָמְרוּ לַמֶּלֶךְ הַצְּבִי הַזֶּה נִלְוֶה עִם הַצֹּאן, וְהוּא רוֹעֶה עִמָּהֶם, כָּל יוֹם וָיוֹם יוֹצֵא עִמָּהֶם וְנִכְנָס עִמָּהֶם, הָיָה הַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ, בִּזְּמַן שֶׁהוּא יוֹצֵא לַשָּׂדֶה הָיָה מְפַקֵּד מִרְעֶה יָפֶה לִרְצוֹנוֹ, לֹא יַכֶּה אָדָם אוֹתוֹ הִזָּהֲרוּ בּוֹ, וְאַף כְּשֶׁהוּא נִכְנָס עִם הַצֹּאן הָיָה אוֹמֵר לָהֶם תְּנוּ לוֹ וְיִשְׁתֶּה, וְהָיָה אוֹהֲבוֹ הַרְבֵּה, אָמְרוּ לוֹ מָרִי כַּמָּה תְּיָשִׁים יֵשׁ לָךְ כַּמָּה כְּבָשִׂים יֵשׁ לָךְ כַמָּה גְּדָיִם יֵשׁ לָך', וְאין אַתְּ מַזְהִירֵנוּ, וְעל הַצְּבִי הַזֶּה בְּכָל יוֹם וָיוֹם אַתְּ מְצַוֵּנוּ. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ, הַצֹּאן רוֹצָה וְלֹא רוֹצָה, כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ לִרְעוֹת בַּשָּׂדֶה כָּל הַיּוֹם וְלָעֶרֶב לָבוֹא לִישֹׁן בְּתוֹךְ הַדִּיר, הַצְּבָיִם בַּמִּדְבָּר הֵם יְשֵׁנִים, אֵין דַּרְכָּם לִכָּנֵס לְיִשּׁוּב בְּנֵי אָדָם, לֹא נַחֲזִיק טוֹבָה לָזֶה שֶׁהִנִּיחַ כָּל הַמִּדְבָּר הָרָחָב הַגָּדוֹל בִּמְקוֹם כָּל הַחַיּוֹת וּבָא וְעָמַד בֶּחָצֵר. כָּךְ אֵין אָנוּ צְרִיכִין לְהַחֲזִיק טוֹבָה לַגֵּר שֶׁהִנִּיחַ מִשְׁפַּחְתּוֹ וּבֵית אָבִיו וְהִנִּיחַ אֻמָּתוֹ וְכָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וּבָא לוֹ אֶצְלֵנוּ. לָכֵן הִרְבָּה עָלָיו שְׁמִירָה, שֶׁהִזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּשְׁמְרוּ עַצְמָם מֵהֶם שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ לָהֶם, וְכֵן הוּא אוֹםֵר (דברים י, יט): וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, (שמות כב, כ): 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה וגו'".

כלומר, למה הדבר דומה? למלך שהיה לו עדר כבשים ועיזים (צאן). הצאן הייתה יוצאת לרעות בשדה בבוקר, וחוזרת לדיר בערב, וכך בכל יום. פעם אחת נכנס צבי אחד לתוך עדר הצאן. הוא הלך ליד העיזים ורעה איתן. כשהצאן חזרה לדיר בערב – נכנס הצבי איתן, וכשהצאן יצאה בבוקר לרעות – יצא גם הוא איתן. אמרו הרועים למלך: "הצבי הזה הצטרף לצאן, והוא רועה איתן בכל יום ויום, יוצא איתן ונכנס איתן". המלך התחיל לאהוב את הצבי מאוד. בזמן שהצבי היה יוצא לשדה, המלך היה מצווה על הרועים: "תנו לו מרעה טוב ויפה כרצונו, שאיש לא ירביץ לו, תהיו זהירים איתו!". וגם כשהצבי היה חוזר בערב עם הצאן, המלך היה אומר להם: "תנו לו לשתות". המלך פשוט אהב אותו מאוד. שאלו הרועים את המלך: "אדוננו המלך, יש לך כל כך הרבה תיישים, כל כך הרבה כבשים וכל כך הרבה גדיים, ועליהם אתה לא מזהיר אותנו לשמור במיוחד. מדוע על הצבי הזה אתה מצווה ומזהיר אותנו בכל יום ויום?". אמר להם המלך: "הצאן – בין אם היא רוצה ובין אם לא – זו הדרך הרגילה שלה: לרעות בשדה ביום ובערב לבוא לישון בתוך הדיר. אבל הצבאים? הם ישנים במדבר, ואין זה מנהגם להיכנס למקום יישוב של בני אדם. האם לא נכיר תודה לצבי הזה, שעזב את כל המדבר הגדול והרחב, מקום שבו חיות כל החיות, ובא מרצונו לעמוד בחצר שלנו?

הצבי שבמשל הוא הגר; הוא מחליט, על דעת עצמו, לקשור את גורלו בגורל העם היהודי, לאמץ את מסורותיו ולחלוק את ההיסטוריה שלו. בשולחן ערוך כתוב (יורה דעה רסח) "אין להסית שום גוי לגייר את עצמו. ואדרבא כך אמרו חכמינו ז"ל ביבמות (יבמות מז א):כשבא עובד כוכבים לנו ומבקש שיגיירוהו, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דווים סחופים ומטולטלים, ויסורים באים עליהם? ואם ילך לו – ילך לו. ואם אומר: "יודע אני, ואיני כדאי להתחבר עמהם" – מקבלין אותו מיד."