top of page
  • תמונת הסופר/ת

אדם וחושיו

בפרשת בא נאמר: (ספר שמות פרק יב מג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ, על זה מביא המדרש (מדרש רבה יט א) פסוק מספר משלי: (ספר משלי פרק יד י) לֵב יוֹדֵעַ מָרַֹת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר: מהי המשמעות של הפסוק? לבו של האדם מביע מורת -רוחו (צער)  או שמחתו בזמן אכילת קרבן פסח. המדרש מסביר למה כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ,  אדם זר לא יכול להשתתף באכילת קרבן פסח, כי בו, בקרבן, טמונה המרירות של העבדות ובו בזמן השמחה של תחילת הגאולה לקראת יציאת מצרים. קרבן פסח מבליט רגשות מעורבים, צער ושמחה. כל מי שלא היה שותף לשני הרגשות האלה, צער ושמחה, לא יכול להשתתף באכילת הקרבן. וזה לשון המדרש (מדרש רבה יט א): אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁהַלֵּב מַרְגִּישׁ בַּצָּרָה שֶׁהוּא מֵצֵר, כָּךְ כְּשֶׁאָדָם שָׂמֵחַ הַלֵּב שָׂמֵחַ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ. תחושת הרגש מתחילה בלב כמו שכתב המדרש הַלֵּב שָׂמֵחַ תְּחִלָּה. המילה " תְּחִלָּה " מצביעה על הלב, איבר של הרגשות והמחשבות. התורה קבעה שהלב הוא המשכן למחשבות ולרגשות. החכמה היא בלב: (ספר משלי פרק טז כא) לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן. המחשבות והרגשות שורשם בלב. ועוד נאמר: (ספר משלי פרק טז כג) לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל, כלומר השכל, וההיגיון הם בלב. אין זה המקום לדון על מקור הרגשות והמחשבות מבחינה מדעית. בימי קדם ובמשך דורות רבים חשבו שהלב הוא השורש לרגש ולדעת. בימינו אנו עדיין משתמשים במטבע לשון "כואב לי הלב" או "לב שבור" כביטוי לצער, לעצבות ו"לב שמח" לשמחה. המדרש טוען על פי הפסוק בספר משלי שרק האדם עצמו מרגיש את רגשותיו, הזולת אולי יכול להזדהות אתו אבל לא יכול להיות שותף מלא לרגש של מרת רוח או של שמחה או של כל רגש אחר. אי אפשר להגיד לאדם "אני יודע מה אתה מרגיש" כי אני לא יכול להרגיש את הרגש של האחר. רגשות הם תחושות אישיות, פרטיות שלא ניתן לחלוק עם האחרים. התלמוד דן בתופעה בתחום הרפואה והמשנה במסכת יומא מצהירה (משנה מסכת יומא פרק ח ב). חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין. וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיֹּאמַר דַּי: חולה בסכנה מאכילים אותו ביום כיפור בתנאי שאנשים בקיאים (רופאים) יקבעו שהוא צריך לאכול אבל אם אין שם רופאים החולה עצמו יודע מהו מרגיש ואם אומר שרוצה לאכול אז מאכילים אותו. בעקבות משנה זו מתקיים דיון בגמרא בנושא: (מסכת יומא פג א ) אָמַר רַבִּי יַנַּאי חוֹלֶה אוֹמֵר צָרִיךְ וְרוֹפֵא אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ שׁוֹמְעִין לַחוֹלֶה. ר' ינאי מרחיק לכת וטוען שמקשיבים רק לחולה, אם החולה רוצה לאכול ביום כיפור והרופא אומר שלא צריך, שומעים לחולה והגמרא שואלת מַאי טַעְמָא? מה הטעם לדבר והגמרא מביאה את הפסוק בספר משלי: לֵב יוֹדֵעַ מׇרַּת נַפְשׁוֹ. החולה יודע את עוצמת הכאב בגופו ובנפשו ואין הרופא יכול לומר שאינו כפי דבריו. ואז התלמוד מעלה שאלה באמצעות המילה פְּשִׁיטָא ( האם כל כך פשוט הדבר?) האדם מכיר את עצמו טוב יותר מהמומחים ומתרצת הגמרא את הקושיא: מַהוּ דְּתֵימָא רוֹפֵא קִים לֵיהּ טְפֵי - מהו שתאמר: ברור למומחה יותר אם באמת הצורך הוא ממשי או אינו ממשי, אם מותר או אסור להאכיל את החולה והגמרא מסכמת בכל זאת: קָא מַשְׁמַע לַן - השמיעה לנו הגמרא שבכל זאת החולה עצמו יודע את סבלו יותר מכל אדם אחר ולו המומחה ביותר. בפרקי אבות כתוב: (משנה מסכת אבות פרק א יד) הוּא (הלל) הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי,. מפרש הרמב"ם על אתר (רמב"ם פירוש המשניות - מסכת אבות פרק א משנה יד ) אמר אם לא אהיה אני בעצמי המעורר נפשי למעלה מי יעירה, שאין לי מעורר מחוץ...אני היחיד שיודע מה מסתתר בעומק נפשי (ליבי) ואני היחיד שיכול לעורר אותה. האחרים יכולים לעזור, רק אני יכול לשנות. "זה אומר דרשני".

5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

על היין

בפרק י של פרשת שמיני נאמר: (ספר ויקרא פרק י ח) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם

על הגאווה

בפסוק השני של פרשת צו נאמר: (ספר ויקרא פרק ו ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּ

Comments


bottom of page